בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה
וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים.
גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ
שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם
אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת:
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת:

חור לכניסה וחור ליציאה, להתרוקנות ולהתמלאות. תנועת החיים בתוכנו, שאיפה ונשיפה. שער בין פנים לחוץ, המאיים על גבולות ההגדרה בין מה שהוא "אני" ומה שכבר אינו "אני". אויר זה הנכנס ויוצא, מזון הנכנס ויוצא, אדם זה הנכנס ויוצא – איפה אני מתחילה ואיפה אתם, ואולי אין הבדל בין אני ובין החומרים הנכנסים ויוצאים ממני דרך אותם חורים וכל ההפרדה הזאת היא סיפור שמספרים לנו מאז היותנו קטנים.

חור להקשבה ולאכילה ולנשימה ולהפרשה. חור של פיפי וחור של קקי. החור של הפה, החור של האוזן ושני חורים באף, וחור אחד משמעותי במיוחד, שלעיתים מכנים אותו בשם הגנאי "חור".

חורים זה מפחיד. אפל. בגלל שאנחנו לא יודעים מה יש שם, לעיתים קוראים למה שיש שם "לכלוך". לכלוך באף, באוזן. מה שיוצא מהחורים זר ומוזר לנו ולכן וממהרים לשטוף אותו החוצה או לנגבו מיד. קקי, פיפי, זרע, ואף דמעות. היו שלי ועכשיו לא.
במקום ממנו אני הגעתי, להתייחס לפות או לכל אחד מנקבי הגוף המשמשים בין היתר למיניות כ"חור" נחשב לדבר מעליב.
"מה היא כוס? חור?"
"היי, אני לא חור!"

חור זה הוא מקדש, שער הבריאה, משם הגענו כולם לעולם הזה – את ואני וגם אתה. אך יצאנו מן החור האפל, החשוך, הרטוב, העוטף, אל העולם הזה, מביטים אחור ומה רואים? רק חור.

ולכן החלטתי לעשות Reclaiming למילה "חור"!
יש לי חור! יצאתי מתוך חור! הוא אפלולי ולח ונפלא, מפחיד וקסום במידה שווה. אני אחת עם החור שלי! אני חור. אני החור. אני משתחווה בענווה למסתורין המסתתר ועוד יסתתר בתוך החור, בתוככי המערה. וגם לאי הידיעה, ולריקות, ולרצון להתמלא שוב ושוב, להחדר באהבה.

במרכז הגלקסיה שלנו, שביל החלב, יש חור שחור, כך טוענים. איני מבינה גדולה באסטרו-פיזיקה אבל נראה שיש תמימות דעים על כך בין אלה שכן מבינים. החור השחור מושך את הגלקסיה להסתובב סביבו, בכוח משיכתו המופלא והחזק. בשל עצמה זו של כוח משיכה הוא שחור ואפוף מסתורין: אף טיפת אור לא יכולה לברוח ממנו, כולן נמשכות פנימה.
גם אני פרדוקס, ממש כמוהו.
מצד אחד, אני כלום, אני חור, אני אינסוף, אני ריק. אין לי צורך בדבר. אני אפילה וחלל ריק חסר מטרה. כחור שחור – אני אין.
מצד שני אני מושכת אל תוכי בכוח משיכתי המופלא, להחדר שוב ושוב ושלא יצאו ממני לעולם. שדבר לא יברח ממני. אני חלל השואף להתמלא ואינו יודע שובע.

אני בת חורין, בת חורים אצילית ומיוחדת.
לחור שער, ומעבר לו אפלה רכה, לא קל להתמצא
מי שנכנס לא תמיד יוצא

ניתנה לי הזכות להחדר. נועדתי להתמלא. זה לא אומר שאני ריקה. בעצם אני גם ריקה. אני כמהה להתחבר ולהתאחד. כשאני נותנת לך להיכנס לתוכי
פתאום נגמרות לי המילים ואני לא יודעת מה לכתוב ואתם מאבדים אותי ואני צריכה לחזור לעצמי.
אני שוכחת את עצמי ואת סימני הפיסוק המפרידים בין מילה למילה, ביני ובינך. אני מתאחדת. גם כשמפחדת. לא יכולה לשכוח שהיית בתוכי ומילאת אותי. צריבת האיחוד נשארת בתוכי. אתה מבין? האיחוד שלנו קורה בתוך הגוף שלי. בגלל שאתה לא חור אתה לא יכול להבין את זה בכלל (מוצאת את עצמי כועסת ומתוסכלת מכל אלה שנכנסו אלי ולא ידעו לצאת בשלום, או מהרגעים בהם לא שמרתי על מקדשי כראוי).

אם תשים בתוכי את זרעך ברגע הנכון יכול להיות שיבראו חיים בתוכי. אני הכלה אינסופית, אני הטבע עצמו, התוהו ובוהו ממנו מתרחשת הבריאה. שפע אינסופי.
אך מהרגע שהתרחש חיבור בתוככי החור, לא בטוח שנצא שנינו כפי שנכנסנו. אם התרחשה חדירה לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרגשי והאנרגטי, אולי לא תצאו ממני לעולם. אני חור שתוכו מלא בסממנים וזיכרונות, כמערת נטיפים.

***

יש תמונה שתקועה לי בראש. זה קצת מביך כי לא ציפיתי שהיא תיתקע שם ובכל זאת זה קרה, אז כנראה שזה אומר משהו. לפני כמה שנים הייתי באיזה מסיבת בדסמ. חוצמזה שהיה די כיף ומחדש עבורי (ועל כך אספר אולי בפעם אחרת), מידי פעם הקרינו סרטוני פורנו על הקירות.

זה היה מבאס, אני לא בעד פורנו. ובכל זאת, מצאתי את עצמי בוהה בסרטון של אשה נחדרת בפי הטבעת, בנרתיק ובפה. הם היו שלושה והחזיקו אותה באוויר. היא הייתה רפויה בידיהם וקיבלה אותם לתוכה. זה היה מעין סרטון קצר שהתנגן בלופ. התבוננתי בגוף הזה, הנחדר, ובפנים שלה.

כמי שאינה צורכת פורנו לא יצא לי לראות מחזה כזה מעולם. אז הסתכלתי. הרגשתי עירוב של גועל ומשיכה, והתמונה נשארה בראשי. פגשתי את המקום בתוכי שרוצה להיות חור. תשוקה ופחד להיות חור. רוצה להתמלא ומפחדת לאבד שליטה ולהתמסר לעונג המוחלט.

זה פחד עצום ופנטזיה עצומה (ונפוצה, מסתבר) לא פחות. הפחד הוא שיתפסו אותי ויאנסו אותי – יכנסו לכל החורים שלי בלי שום רגישות ובאלימות. בפנטזיה, שלושה גברים (לפחות) חודרים אלי ואני מתמסרת ומתמלאת עד למעמקי עמקי.

אני אוהבת כשחודרים אלי וממלאים אותי. לפעמים אני חושבת שנועדתי להתמלא ולהתרוקן ולהתמלא שוב, באהבה. ואלוו הם בעצם חיי: התרוקנות והתמלאות. בשאיפה, בנשיפה, בחלום, ברעיון ובמטרה. וגם באהבה ובגוף ובאדם אחר וברוח – להיות נחדרת, להיות עוטפת. זוהי עוצמתי הגדולה, והנקודה הרגישה ביותר שלי.

נץ עלה לרגל אל מקדשי. אמרתי לו: "אני אין. אני ריק. אני לא כלום. אני חלל ומסתורין". רציתי שיבוא אלי כמו שבאים אל הריק, ללא ציפייה, ללא ידיעה, בענווה.
"תמלא אותי", אמרתי לו.
הוא מילא אותי. חדר אלי. לא בקטע של לזיין אותי. אלא בקטע של למלא אותי.

הייתי לא כלום, הייתי אין וריק. הייתי ללא ציפייה. הוא רצה למלא אותי וביקשתי ממנו למצוא את הריקות בתוכו. שימלא אותי מתוך הריקות שבתוכו. "אני לא ריק", הוא אמר. "אני בן אדם עם רצונות ותשוקות ופחדים". ביקשתי ממנו להתחבר אל האין. להיכנס אל האין שבי מתוך האין שבתוכו. אני לא יודעת מה הוא הבין מזה. הוא כיסה את עיני. ראיתי כלום. הייתי כלום.

הרבה זמן לא פגשתי את האנרגיה הזאת של נץ, החודרת, ופתאום היא הופיעה במלוא הדרה. הוא בא אלי בכוונה למלא אותי באהבה. אני הייתי פתוחה וזה פשוט עבד. אז נפגשו הנץ ולילית כפי שלא נפגשו מזה זמן.

ואולי לא הייתי לילית אלא הייתי חור. ואולי לא היה זה נץ אלא כוח הנמשך אל האין.

הייתי אין. חלל. ריק.