ראש מנהל התכנון במשרד משאבי המים וההשקיה המצרי, אימאן סיד אחמד, הודיעה ב-20 בדצמבר 2018 כי מדד חוסר המים של מצרים הגיע ל-140 אחוז. לדבריה, משמעות הדבר היא שהמדינה סובלת ממחסור חמור במים. מדד זה קובע כיצד כל מדינה מנהלת את משאבי המים שלה ובמקרה של מצרים, ברור כי אין ניהול תקין של משאבים אלה.

האמת היא שתנאי הפתיחה של מצרים בהקשר זה הם רעים מאד. מקור המים העיקרי והכמעט יחיד של מצרים הוא הנילוס, שרוב מימיו מגיעים מהנילוס הכחול שמקורותיו באגם טאנה שבאתיופיה. רוב רובה של אוכלוסיית מצרים מתרכז לאורך הנילוס או בדלתא של הנילוס, שטח המהווה רק כ-5% משטח המדינה. כיום מונה אוכלוסיית מצרים כמאה מיליון נפשות. הבעיה היא שהאוכלוסייה מכפילה את עצמה כל שלושים שנה ולכן, הלחץ על משאבי מים המתמעטים והולכים, רק גדל והולך.

מפלי טיס אבאי, על נהר הנילוס הכחול באתיופיה. (צילום: Shutterstock)

כבר במאי 2012 חזו חברי תחום הגאו-אסטרטגיה – שזכיתי להימנות עליהם – בהובלת פרופסור ארנון סופר במסגרת מרכז הידע להיערכות לשינויי אקלים בישראל שהוקם באוניברסיטת חיפה על-ידי המרכז להגנת הסביבה, כי "הפחתה בכמות ספיקת הנילוס (תהליך שהחל כבר בשנות ה-70 ונמשך גם בהווה) הינה הרת אסון", ובמקרה של ירידה לכדי 30 מיליארד ממ"ק "תתרחש קטסטרופה כלכלית וסביבתית, יורגש מחסור חמור במים לשתייה, יקרסו מפעלי הפיתוח והאנרגיה של המדינה".

והיה ולא יהיו מים – לא תהיה חקלאות, כלומר יגבר הצורך ביותר ייבוא מזון לכ-80-100 מיליון בני אדם". כמובן, שלכך יש השלכות חברתיות וכלכליות נוספות בתחומי ההגירה מהכפרים לערים, הצפיפות הגדלה והולכת בערים, ובמיוחד בקהיר, והלחץ הגדל והולך כתוצאה מכך על משאבי מים ותשתיות שאינן מתאימות לכמות כה גדולה של תושבים. כל אלה עלולים להוביל "ליותר תוהו ובוהו ואי שקט חברתי, כלכלי ופוליטי".

דו"ח נוסף שפורסם בכתב העת של האגודה האמריקאית לגיאולוגיה במאי 2017 חושף כי בזמן תקופת מילוי המאגר של סכר התחייה, שצפויה להימשך 5-7 שנים (אתיופיה החלה לבנות בשנת 2011 ובנייתו הייתה אמורה להסתיים בשנה שעברה, אך הסיום נדחה לשנת 2022), זרימת המים בנילוס למצרים תקוצץ בכ-25 אחוז יחד עם אובדן של שליש מהחשמל המיוצר על-ידי סכר אסואן הגבוה. על-פי מחקר זה, מצרים תתמודד עם "מחסור חמור במים מתוקים ובאנרגיה כבר בשנת 2025".

הפחתה בכמות ספיקת הנילוס הינה הרת אסון. במקרה של ירידה לכדי 30 מיליארד ממ"ק תתרחש קטסטרופה כלכלית וסביבתית, יורגש מחסור חמור במים לשתייה, יקרסו מפעלי הפיתוח והאנרגיה של המדינה

גם החקלאות בדלתא של הנילוס, המייצרת כ-60 אחוז מהמזון במצרים, תיפגע קשות עקב מחסור במים להשקיה. אמנם, כיום, על-פי הסכמים בינלאומיים בנוגע לחלוקת מי הנילוס שנחתמו בשנים 1929 ו-1959, מצרים וסודאן זוכות ליהנות ממרבית מי הנילוס, אך למרות זאת, לאור הריבוי הטבעי הגבוה בכל מדינות אגן הנילוס, ובמיוחד באגן הנילוס הכחול (אתיופיה, אריתריאה, סודאן ומצרים), המונה כיום כרבע מיליארד תושבים, מצרים צפויה לסבול ממשבר מים מחמיר והולך.

ככל הנראה, גם דחיית השלמת בניית סכר התחייה וגם הבטחותיו של ראש ממשלת אתיופיה, אביי אחמד, שהסכר לא יפגע בזרימת הנילוס למצרים לא יועילו למצרים בהקשר זה בשל הריבוי הטבעי הגבוה והצורך של נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, לספק מים לאוכלוסייה שרק ממשיכה לגדול.

בעיות נוספות הניצבות בפני מצרים בהקשר זה הן העלייה בגובה מפלס פני הים ובמקביל שקיעת הקרקע, כפי שקורה באלכסנדריה היום. על-פי הדו"ח שפורסם בכתב העת של האגודה האמריקאית לגיאולוגיה במאי 2017, שילוב זה של גורמים יגביר את חדירת מי הים המלוחים למי הנילוס ויסכן יותר משליש מנפח המים המתוקים בדלתא ששם, כאמור לעיל, מרוכזת רוב החקלאות.

חקלאים מגדלים אורז באזור אל-מניא במצרים. ארכיון (צילום: Senderistas / Shutterstock.com)

בעיה חשובה נוספת היא חוסר ניהול תקין של משאבי מים במצרים, שהיא אולי הבעיה החמורה ביותר. מחקר שערכו פרופסור מוחמד עלאם מאוניברסיטת קהיר ואבראהים עלאם מהמשרד למשאבי מים והשקיה בשנת 2013 מצא כי 29% מהמים הולכים לאיבוד בעיקר בגלל אידוי והצפה. המשרד למשאבי מים והשקיה העריך אז כי הסקטור החקלאי עושה שימוש בכ-80 אחוז מאספקת המים השנתית של המדינה והוא גם מהווה את מזהם המים הגדול ביותר. ממשלת מצרים, מצידה לא הציעה תמריצים כדי לעודד את החקלאים לחסוך במים או לשמר את איכותם.

בהקשר זה, חשוב לציין שמה שמסבך עוד יותר את העיסוק בסוגיית המים במצרים הוא שנושא המים נמצא במקביל בטיפולם של מספר משרדי ממשלה – המשרד למשאבי מים והשקיה, המשרד לאספקת מים ולמתקני סניטציה, משרד החקלאות, משרד הפנים, משרד החוץ, המשרד לאיכות הסביבה ומשרד הבריאות והאוכלוסייה. מעבר לזה, גם משרד החשמל והאנרגיה ומשרד התעשייה וסחר החוץ ממלאים תפקיד חשוב בהקשר לשימוש במים מאחר ונעשה בהם שימוש לייצור חשמל והם מהווים מרכיב חיוני בתעשייה. המשרדים הללו אינם משתפים פעולה בנושא ניהול משאבי המים והשימוש בהם כאשר כל צד מושך לכיוון שלו.

לפיכך, על מנת להתמודד עם משבר המים החמור איתו מתמודדת המדינה, ממשלת מצרים נוקטת מספר פעולות כשכבר ביוני 2018 הכריז ראש ממשלת מצרים לשעבר, שריף אסמאעיל, שמצרים תתחיל לייבא אורז לאחר קמפיין שנמשך מספר חודשים שמטרתו הייתה לקצץ בצורה דרסטית בייצור האורז שגידולו דורש כמות רבה מאד של מים.

בתחילת יולי 2018 הכריז מוסטפא מדבולי, ראש ממשלת מצרים, בפני הפרלמנט המצרי כי המדינה תתחיל ליישם "תכנית דחופה" לפיתוח משאבי המים של המדינה ולהשגת ביטחון מים. התכנית תכלול בין השאר בניית מתקני התפלה חדשים בעלות של 50 מיליארד דולר כדי לספק מים לערי החוף, בניית מתקנים חדשים לטיהור מים על מנת לספק מים לכל המחוזות במדינה. לדבריו, "ניתן להשיג ביטחון מים באמצעות הגנה על זכויות המים הלגיטימיות, יישום תכנית לפיתוח משאבי המים של מצרים, הקצאת מים לצורכי השקיה והגנה על חופי המדינה".

נהר הנילוס עובר בקהיר. (צילום: George Nazmi Bebawi / Shutterstock.com)

ב-22 בדצמבר 2018, א-סיסי הכריז כי חוות התמרים הגדולה ביותר בעולם תיווסד במצרים. בחווה זו, ששטחה יהיה כ-160 אלף דונם, יינטעו 2.5 מיליון עצי תמר. כמו כן, הוא הכריז כי כל המצרים יעברו לאכול מזון אורגני, שלשם גידולו אין צורך בהרבה מים. נוסף על כך, הוא מעודד הקמת חממות במסגרת פרויקט החממות הלאומי. במסגרת פרויקט זה, שעל ביצועו אמונים החברה הלאומית לעיבודים וצבא מצרים, עתידות להיות מוקמות 7,100 חממות בשטח של כ-136 אלף דונם. פרויקט זה אף שם לו למטרה לעשות שימוש בחממות ובטכניקות חקלאיות מודרניות לשם הגדלת הייצור החקלאי ושמירה על הקצאת מים מסוימת.

בסיכומו של דבר, נשאלת השאלה האם הפעולות הללו ופעולות עתידיות שתנקוט ממשלת מצרים יספיקו על מנת להושיע את אוכלוסיית המדינה ממשבר המים והמזון המחריפים והולכים או שמא המדינה צועדת בבטחה לקראת אסון. על מנת לתקן ולשפר את המצב, על א-סיסי לא לנקוט באמצעים קוסמטיים בלבד אלא יהיה עליו לנקוט במקביל בשני צעדים דרסטיים: עריכת שינוי מבני עמוק בכל מערכת ניהול משאבי המים במדינה מרמת משרדי הממשלה ועד הצרכן הפרטי והגבלת הילודה – שמספר ניסיונות וקמפיינים שנערכו בעשורים האחרונים לא הצליחו לשנות את המגמה.

בהיעדר הצלחה בתחומים הללו, משימה זאת תהפוך לבלתי אפשרית. אמנם, נדחתה השלמת בניית סכר התחייה באתיופיה, אבל זה לא יעזור. במצב הזה אפילו מתקני התפלה לא יעזרו כי יש גבול לכמה אנשים מתקן התפלה מסוגל לספק מים. מים לא ראויים לשתייה במדבר הנובי, עשרות אלפי איש שמתים מדי שנה בכל רחבי המדינה ממים שאינם ראויים לשתיה, שקיעת אלכסנדריה, עליית מפלס פני הים, אי-ניהול תקין של משאבי מים וריבוי משרדי ממשלה ורשויות המטפלים בנושא זה, רק יהפכו את המצב לגרוע יותר במרוצת השנים הקרובות ועלולים אף לערער את היציבות של משטר א-סיסי במצרים.