בהודעה לעיתונות שפרסם שר החקלאות אורי אריאל נכתב כי הוא יסייר היום (ראשון) בביר הדאג', "במטרה לבחון דרכי הגברת האכיפה כנגד הפזורה הבדואית הבלתי חוקית במקום". באופן כל כך ציני, היום יתפאר אריאל בהרס הבתים ובפגיעה בקהילות של הכפרים הבדואים בנגב, כחלק מקמפיין בחירות לקהל בוחריו – אנשים שייתכן שלא היו מעודם בנגב.

ביר הדאג' הוא כפר בהר הנגב בו מתגוררים כ-6,500 תושבים, כ-80% מהם מתפרנסים מגידול צאן. הכפר כבר מוכר מאז 2002. אולם אריאל, השר הממונה על הסדרת התיישבות הבדואים בנגב, עושה כל שביכולתו לצמצם את מרחב המחיה של הכפר ליישוב עירוני צפוף. שם בלב המדבר, בעבור חופן דונמים, אריאל מוכן להרוס את חייהם של אלפי אזרחים בדואים, וכן, גם את כל יחסי השכנות ופיתוח הנגב.

שר התקשורת איוב קרא ושר החקלאות אורי אריאל, בביקור בישובים הבדואים בנגב (צילום: יח"צ)

נראה כי אורי אריאל לקח את תיק החקלאות כדי "לטפל" בבדואים בנגב. בממשלה הקודמת העביר ראש הממשלה את תיק הבדואים ממשרד ראש הממשלה למשרד החקלאות, ופחות או יותר הכריח את יאיר שמיר, שר החקלאות דאז, לטפל בסוגיה. אולם משנכנס אורי אריאל כשותף לממשלה הנוכחית, הוא ביקש את תיק החקלאות. נתניהו לא התנגד למהלך. אם לאריאל חשוב לטפל בהתיישבות הבדואים בנגב, וזה מה שישמח אותו – הדלת פתוחה.

אריאל מיד נכנס לפעולה. יד ימינו היא הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, בראשות יאיר מעיין. גם מעיין וגם אריאל הם תושבי השטחים, ומטרותיהם בנגב דומות למטרות ההתנחלות בשטחים: ייהוד הקרקע. כל שאר הצרכים של תושבי הנגב – הן הערבים והן היהודים – משועבדים למטרה זו. נראה כי מבחינת שני אנשים אלה, אזרחי ישראל הערבים, וגם הפלסטינים שמעבר לקו הירוק – הם בעיה שיש לסלק, לרכז, ובעיקר לייהד את הקרקע עליה הם יושבים.

אריאל הוא בולדוזר. כשנכנס לתפקיד ידענו שאנחנו עומדים בפני תקופה קשה. ואכן, אריאל מיד הגביר את הפעולה האכזרית ביותר: הרס בתים. רק השנה נהרסו 2700 מבנים בנגב, בעיקר בכפרים. שימו לב, זה כל בית שמיני. חישבו בבקשה על השכונה שלכם, ועכשיו דמיינו שהמדינה הורסת כל בית שמיני בשכונה. בנוסף, בכנסת הועבר 'חוק קמיניץ', המקל על הריסות בתים. ואם לא די בכך, הועבר גם תיקון לתקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – תכנון ובניה), המאפשר לתת קנס של עד 600,000 ₪ על בנייה ללא אישור.

חוץ מהרס המבנים, אריאל גם שכר עשרות מתווכים ופקחים אשר קיבלו משכורת יפה ורכב, בכדי "לשכנע" את תשובי הכפרים לעבור לעיירות הערביות בנגב. תכניות רבות לשכונות חדשות בעיירות הבדואים תוכננו בידי הרשות להסדרת הבדואים בנגב ומשרד החקלאות, בעבור מפוני הכפרים, ואף אושרו. מאות מיליוני שקלים הוקצו להסדרת ההתיישבות, חלקם נוצלו.

ומה התוצאות?

כאן יש להסתכל על דו"ח העוני. דו"ח העוני הראה שתי מגמות. מגמה אחת חיובית – יש פחות אנשים עניים. זאת בעקבות העלאת שכר המינימום. ברכות! אולם המגמה השנייה היא העמקת העוני. וערביי הנגב הם האוכלוסייה הענייה ביותר, שהולכת ונהיית ענייה עוד יותר. כל זאת, ללא התייחסות לתושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב, אותם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא יודעת להגיע ולסקור.

העיירות הבדואיות סובלות מעוני עמוק. הן נוצרו על ידי המדינה לאכלוס וציפוף הבדואים. לאחר שהמדינה הצליחה בשנות החמישים לעקור כ-50% מהבדואים, ולהרוס את הכפרים שלהם, בשנות השבעים והשמונים היא שכנעה את העקורים להיכנס לעיירות. אולם המדינה לא השקיעה במערכת חינוך סבירה, וגם לא במציאת פתרונות לתעסוקה. בנוסף הצטרפה הגלובליזציה, ולקחה מהמדינה את משרות הצווארון הכחול. והנה המציאות היום בעיירות: עוני עמוק. אלימות. הרס חברתי. עכשיו הרשות מנסה "לשכנע" את תושבי הכפרים להצטרף לאחיהם בעיירות אלה.

תושבי הכפרים אמנם סובלים מהריסות הבתים ומהיעדר מקומות תעסוקה כמו אחיהם בערים, אך חייהם טובים יותר. הכפר מאפשר קהילה חזקה ותומכת. הכפר מאפשר מעט קרקע – אם למטרת גידול צאן כמשלוח יד, ואם רק למשק עזר. הקרקע היא גם מקור לכבוד. והכפר לא סובל מההרס החברתי שמגיע עם העיור הכפוי. ולכן גם רמת האלימות פחותה. אם כן, האם יפליא אתכם שאנשים לא מוותרים על הבית, על הכפר ועל הקהילה?

אך למרות ההשקעה העצומה בהרס, לא פונתה ולו שכונה אחת מכפר אחד בכל רחבי הנגב. הפינוי היחיד נערך בכפייה, באום אלחיראן, לאחר אלימות קשה של המדינה, והרג של אחד מעמודי התווך של הקהילה.

אז השר אריאל לא הצליח במשימתו. עם זאת, חייבים גם לשים לב שיש השלכות למדיניות האכזרית שהנהיג בארבע השנים האחרונות בנגב. אלפי הבתים שהמדינה הרסה בתקופת כהונתו העמיקו את העוני באוכלוסיה הערבית, וגם יצרו בהכרח תסכול ורגשות קשים של חברי הקהילה כלפי המדינה. אמנם למנהיגות המסורתית והמתונה יש עדיין יכולת להוביל את הקהילה, אולם אין לדעת מתי הסבל והתסכול יתפרצו.

לממשלת ישראל ולכולנו יש מחויבות למנוע את המשך המדיניות האכזרית. בסיום הבחירות הבאות, חייבים להעביר את ההתמודדות עם סוגיית הכפרים לשר אשר יידע לשתף את האוכלוסייה במציאת הפתרון. עם שר שיראה בתושבי הכפרים את מה שהם באמת: אזרחי המדינה, ולא פגע שיש לפנותו מהקרקע.

*

ד"ר יעלה רענן היא חברת 'המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים'