היום מצויין ברחבי העולם יום הבנ"ה – היום הבין לאומי למאבק בלהט"בופוביה. בארץ זו השנה העשירית בה מצויין יום זה. המונח להט"בופוביה מתייחס לגילויי אלימות פיזית ונפשית, בחוסר סובלנות, סלידה, כעס, השפלה, דיכוי או רחמים המופנים על ידי פרטים, קבוצות או קהילות כלפי הומוסקסואלים, לסביות, בי-סקסואלים וטרנסג'נדרים.

מרכז הדיווח ע"ש ניר כץ, מדריך נוער שנרצח ברצח בברנוער בשנת 2009, פועל למיפוי מפורט ככל האפשר של תופעות האלימות והפגיעה בקהילה הגאה. בנוסף להיותו מרכז דיווח מעניק המרכז סיוע לפונים אליו באמצעות המחלקה המשפטית, בהגשת תלונות למשטרה ואף מפעיל את "יש עם מי לדבר", קו טלפון המעניק מענה ותמיכה לפונים.

לדבריו של דר' גיל פיישהוף (38), רכז מרכז ניר כץ, פעילי המרכז מאמינים כי הטיפול בלהט"בופוביה הינו אינטרס של החברה הישראלית. הוא מדגיש כי "להט"בופוביה היא צורה של אלימות ושל שנאה. לכן אנחנו מצפים מהממשלה להוביל תוכנית לאומית  למאבק בלהט"בופוביה ולעגן את הזכויות של הקהילה".

על פי נתוני המרכז ישנה עלייה משמעותית בכמות הדיווחים על אירועים משנה לשנה. בשנה שעברה התקבלו כ-250 פניות, בעוד שבשנה הנוכחית שטרם הסתיימה התקבלו במרכז למעלה מ-400 דיווחים.

מצעד הגאווה. צילום: דבר ראשון

מצעד הגאווה. צילום: דבר ראשון

"נתוני המרכז מראים שלהט"בופוביה מלווה את האדם לכל אורך מעגלי חייו", אומר פיישהוף, "מהמרחב הציבורי, דרך הבית, תנועת הנוער, בית הספר ומקום העבודה ולכן הטיפול בה חייב להיות גם מערכתי בכל אחת מהמערכות השונות, אבל גם כוללני – באחריות מערכות המדינה". לדבריו פעמים רבות שיחה עם אחד הפונים מעלה מחדש טראומות מאירועי אלימות שחווה הפונה בעבר.

7% מהאירועים המדווחים מתייחסים למקומות העבודה. להט"בופוביה במקום העבודה באה לידי ביטוי בפיטורים, אפלייה בקידום, אי קבלה לעבודה, הטרדות על רקע העדפה מינית ואפילו אמרות כגון: "נקבל אותך לעבודה, אבל אל תדברי על הזוגיות שלך ואל תשאירי תמונה שלך עם בת הזוג שלך כי זה לא נעים ללקוחות", מסביר גיל.

יתר האירועים המדווחים מפולחים כך: 1% שאינם מוגדרים בקטגוריה ספציפית, 3% בתוך הקהילה, 6% בצה"ל, 14% בתקשורת, 3% במפגש עם המשטרה, 6% בתוך המשפחה, 6% במסגרות טיפוליות כגון רופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאלים, 12% כלפי לקוחות, 29% במרחב הציבורי ו-13% בסביבת בית הספר.

כאשר מונים את האירועים בסביבה הבית ספרית מחלקים אותם לשני סוגים, הסוג הראשון מתייחס לאירועים אלימים בעלי אופי להט"בופובי מצד תלמידים – כלפי תלמידים שיצאו מהארון "ואפילו כאלה שלא יצאו מהארון אך נחשבים על ידי הסביבה כלהט"בים בגלל חריגה מנורמה חברתית", מסביר פיישהוף.

הסוג השני הוא התנהגות להט"בופובית מצד הצוות החינוכי, לדוגמא, מורים אשר פירסמו בדף הפייסבוק שלהם התבטאויות הומופוביות. עוד מוסיף פיישהוף כי פעמים רבות הצוות החינוכי אינו יודע כיצד להתמודד עם הגדרת זהות להט"בית של התלמידים בכיתה, כדוגמת אותם מקרים בהם בני נוער המגדירים עצמם כטרנסג'נדרים לא מקבלים תמיכה רגשית וחינוכית מצוות בית הספר שברוב המקרים לא עבר הכשרה ורכש כלים להתמודדות עם מצבים מסוג זה. "היה לנו מקרה של תלמיד או תלמידה שמגדירה עצמה כג'נדרקוויר ולכן כשהוא מדבר על עצמו הוא משחק באופן גלוי עם נושא המגדר. המורה שאל אותו: 'אתה בן או בת?' והתלמיד ענה לו: 'אני גם זה וגם זה ולא זה ולא זה' והמורה נשאר בלי כלים להתמודד עם זה". אך למרות זאת, פיישהוף לא מאשים את המורים. "העניין הוא מערכת החינוך, לא המורה הבודד".

במקרים מהסוג המתואר מנסים במרכז לשלב את ארגון חוש"ן בפעילות הבית ספרית. ארגון חוש"ן הוא הארגון המוכר על ידי משרד החינוך להעברת פעילות בנושא הקהילה הגאה בבתי הספר. הארגון פיתח יחד עם המשרד חוברות הדרכה ליועצות בבית הספר על מנת לתת להן כלים לתמוך בתלמידים אשר מתמודדים עם יציאה מהארון והיותם להט"ב וכן להדריך את המורים.

מיקי זאידל (39) דובר ארגון חוש"ן מסביר כי את הפעילות בכיתה מדריכים גבר ואישה אשר כל אחד מהם מספר את סיפורו האישי ולאחר מכן מתקיימת שיחה פתוחה עם התלמידים וניתנת להם במה לשאול שאלות.

כאשר לילך זוננשיין (39) מגיעה לכיתות ומספרת את סיפורה האישי היא מדגישה בראש ובראשונה את היציאה שלה מהארון, קודם כל בפני עצמה ורק אחר כך בפני המשפחה והחברה. זוננשיין, שהפכה בשנים האחרונות לאם, מספרת על לא מעט שאלות שחוזרות על עצמן מצד התלמידים: "אם את אמא זה אומר שעשית מין עם גבר, אבל את לסבית לא?", זוננשיין עונה לתלמידים בפתיחות ומסבירה על הסכם ההורות שקיימה עם חבר הומו ועל כך שתהליך הכניסה להריון כלל מזרק ומבחנה ולא יחסי מין.

זוננשיין, הפעילה במסגרות התנדבותיות של הקהילה זה למעלה מ-18 שנים מציינת כי "בפעילות בחוש"ן השינוי מורגש מיד והוא הכי משמעותי". לדבריה ישנם תלמידים המביעים התנגדות גדולה בתחילת המפגש, אך תוך כדי השיעור ניתן לראות שיחסם לנושא משתנה.

בעבור זאידל, שמדריך אף הוא בארגון, המפגש עם התלמידים מאוד משמעותי ועוסק בטשטוש הזהויות שלו והיציאה מהארון, הן בתור פאנסקסואל והן כנער רוסי. לדבריו, שני התהליכים היו מאוד דומים: כנער רוסי עסק בהסתרת המבטא שלו והשתדל להתנהג באופן "הכי ישראלי שיש" וכפאנסקסואל עשה מאמצים אדירים להתנהג כ"גבר-גבר".

"אני מגיע לפעילות לא בשביל אלה שיושבים בכיתה, רובם לא להט"בים", אומר זאידל. "אני מגיע בשביל אלו שמחוץ לכיתה, בשביל האחות של התלמידה שתוכל לצאת מהארון ולדעת שאחותה תבין אותה, בשביל האח שיספר לאחותו שהוא בעצם אישה". בעיניו המפגשים בכיתות מייצרים הזדמנות להשפיע ולכוון את החברה למקום סובלני יותר.

טופס דיווח על אירוע להט"בופובי ניתן למלא כאן