המנהיגות הנוכחית בשמאל חייבת לסיים את דרכה. היא חסרה את האמונה בצדקת הדרך, את האנרגיות ואת ההבנה הפוליטית הנדרשות על מנת לשכנע את העם. זהו לא צלצול השכמה, זמנכם תם.

כשהצטרפתי למפלגת העבודה, לפני למעלה מעשור, עמד בראשה אהוד ברק. בקמפיין הבחירות של 2009, גרס ברק כי העם זז ימינה, ועל כן על המפלגה להתמרכז וקיבל 13 מנדטים. אחריו נבחרה יחימוביץ', שהאמינה שמכיוון שהעם זז ימינה, יש למסגר נושא אחר ולא לעסוק בנושא המדיני. 15 מנדטים. אחריה הגיע בוז'י הרצוג, שהדגיש כי אנחנו לא "אוהבי ערבים" וניסה לחמוק מזהות "שמאלית", והגיע להישג מרשים בראש המחנה הציוני, אך לא החליף את ממשלת הימין. אחרון הגיע אבי גבאי, רכש חדש, שהיה שר במפלגת ובממשלת ימין, ובאופן לא מפתיע חשב שהמפלגה חייבת לפנות בחדות ימינה, והתוצאות הצפויות ברורות לכולנו.

תומר פינס (תמונה באדיבות המצולם)

העם לא הולך ימינה, העם לא הולך לבד לשום מקום. מי שמשכנעים את העם, משפיעים על עמדותיו ומפיצים רעיונות הם הפוליטיקאים, הפעילים, העיתונאים ושאר המתווכים שמושכים את התודעה הפוליטית מצד לצד. וכשצד אחד מושך בכל הכוח לכיוונו, ובצד השני השחקנים בכלל לא עולים למגרש, ברור איזו קבוצה הולכת לנצח, ולמי יהיו יותר אוהדים.

ניקח דוגמא קלאסית: כשמתרחש פיגוע בו נפגעים יהודים, לשמאל תמיד אותה תגובה: אנחנו מגנים את הפיגוע. לא רק שזה לא אומר כלום, אף אחד גם לא יזכור שבכלל הגבתם. במקום הכלום, אפשר למשל לשלוף את הטיעון היוני, ולומר שכל עוד אין תהליך מדיני, לא חשוב כמה הדוק נשמור על הגדר, תמיד יימצא מי שיבצע פיגוע. אפשר גם ללכת על הטיעון הניצי, לעלות למתקפה ולהגיד שלאחר עשור בשלטון, הימין פשוט לא מצליח לספק לאזרחי המדינה ביטחון. בשביל לגנות פיגועים לא צריכים אתכם.

דוגמה נוספת היא המתקפה הפרועה של "אם תרצו" והימין הישראלי על "שוברים שתיקה". הימין לקח ארגון קטן ושולי בשמאל הישראלי, וניפח את השפעתו לממדים מפלצתיים. נציגי השמאל בתורם, נפלו בקלות לפח. אלה, לא זקפו קומה, והצהירו כי גם אם איננו מסכימים עם כל הפעולות של הארגון, שוברים שתיקה הם טובי בנינו, קצינים שמגנים עלינו ועליכם, ויש להם את מלוא הזכות לספר מה הם נשלחו לעשות. נציגי השמאל לא הטיחו בדוברי הימין, שהקצינים של שוברים שתיקה הם אלה שמגנים על אותן התנחלויות מהן יצאו נוער הגבעות הקיצוני לשרוף עצי זית ותינוקות ערביים ולרדוף זוגות מעורבים מכיוון שהתאהבו, כשמה שהצעירים ה"קיצוניים" שלנו עושים, זה לארגן סיורים לחברון. במקום זאת, מנהיגי השמאל מתנערים מאחד הארגונים שמבקשים לסיים את הכיבוש ומצהירים: אלה לא משלנו. בכך, לא רק שהם מצמצמים את המחנה על תומכיו וארגוניו, הם מתאמצים, בלי שבכלל נתבקשו, להוכיח שאין להם אחות.

דור המנהיגים הנוכחי של מחנה המרכז-שמאל הוא לא זה שיביא שינוי. הדור הזה, שחווה את רצח רבין, ועודנו עומד בכיכר ומחכה לו, לא מסוגל לעמוד זקוף ולעשות את אשר מוטל עליו. הוא חסר אמונה בצדקת הדרך ומזמן מבולבל ומטושטש. שנים שאני ובני דורי בשמאל מנסים להשפיע מבפנים, אך לשווא. הגיע הזמן שנתגייס, נתארגן ונתפוס את מקומנו בקדמת הבמה.


הכותב הוא יו"ר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה ומתמודד בפריימריז של המפלגה