גם הנביאים עסקו בסוגיה, "צדיק ורע לו" או מדוע בעולמנו: דרך רשעים צלחה. גם ישו עסק בשאלה, ובאופן אקטיבי ניסה למגר את הרשע והשחיתות, להראות באותות ובמופתים, שסופו של הצדיק המקיים את המוסר האלוהי הוא גן עדן, תחליף לגיהינום שהוא כאן בעולם הזה. העולם הזה הוא ציני, בו חלק מבני האדם, מנסה ללעוג ולנצל חלק אחר של בני אנוש, כלומר לתמימים שהם לא מבינים את העולם הזה וסודותיו, ועל כן תמיד יהיה מישהו שידפוק את התמימים. מרקס ניסה לשפר את האנושות על ידי חלוקה צודקת של גורמי הייצור, אבל סופם של אלה שהתיימרו ללכת בדרכו הוא רשע בלתי נתפש. בקיצור, מי שהבין את עולמנו יודע שיצר האדם רע מנעוריו, או לחליפין:  שככה זה במלחמת ההישרדות. יצר האדם רע מנעוריו אליבא הפסמיסטים שרואים עצמם ריאליסטים. גם אם יהיה בידי היצור האנושי די והותר כסף למיליון שנה אם יחיה – ימשיך לדכא את האחר בגלל תאוות הממון. טבעו של האדם לדכא את האחר ברוח ובחומר.

בכל אלה, במין אקלקטיות של רעיונות של "צדיק ורע לו", עוסקת הבמאית האיטלקייה המוערכת אליצ'ה רורוואכר, יוצרת "לזרו השמח". התרגום השיווקי לא עושה צדק עם הסרט ששמו המקורי "שמח כמו לזרו", מדויק יותר כיוון ששם דמותו של גיבור הסרט שאול מדמות מהברית החדשה.

מתוך הסרט "לזרו השמח" (באדיבות סרטי יונייטד קינג).

מי שרוצה להבין את הסרט, צריך לבוא עם מדריך לכל האלמנטים הנ"ל, מעט מבני העם היהודי מודעים לדמותו של לזרוס, גם הלא יהודים שאינם בקיאים בתנ"ך ובברית החדשה נצרכים למילון בסיסי. לזרוס (אליעזר) הוא האיש שמת וישו החזיר אותו לחיים והוא חי ומסתובב בינינו חי עד היום הזה, ואירועי הזמנים אינם משפיעים עליו. כמו הרבי מלובביץ' המשיח של החב"דניקים.

לזרו (אדריאנו טרדיאולו) בן דמותו של לזרוס הקדמוני, הוא בוגר צעיר, תמים כילד החי בכפר בשנות ה-70 של המאה הקודמת, מין פראייר נצחי שחרף כל המטלות שמעמיסים עליו, הוא אף פעם לא יסרב, אדרבא: תמיד יבקש לעזור. לזרו חף ממודעות לפראייריות שלו. כך יוצא שלמרות הכל, הוא אינו פראייר כיוון שאינו מגדיר כך את תכונותיו, ולכן כמו לזרוס של ישו הוא גם ישרוד. הסרט שזור בסצנות יפות, המראות את התום שובה הלב של לזרו, תום שנראה משתלם בסופו של דבר.

אנשי הכפר של לזרו, כולם אריסים פיאודלים, מגדלים טבק עבור מרקיזה דה-לונה. תושבי הכפר אינם מודעים לכך שהם חיים בתנאי עבדות של ימי הביניים, הקשר שלהם עם העולם הוא המנהל של המרקיזה. הם מנוצלים, כל מה שהם מגדלים לא יביא להם רווח ובקושי אוכל למחייתם. ממש כמו בפיאודליזם, אם יש בצורת הם יצטרכו לשלם בעצמם למרקיזה את הזרעים שילוו ממנה. העיקרון: כל עוד שהם חייבים, הם יהיו רצועים ככלבים מסכנים לאדוניתם.

מתוך הסרט "לזרו השמח" (באדיבות סרטי יונייטד קינג).

המרקיזה החיה בארמון מפואר, מודעת לכך שהיא מרמה את הכפריים, שחלפו כבר ימי הפיאודליזם "כל עוד שהם אינם יודעים את זה אני יכולה לשעבד אותם", היא אומרת. בנה טנרדי מגיע לכפר, מתעב את האם ומתחבר ללזרו התמים, שעושה ברוחב לב כל מה שהוא מבקש ממנו, בחיוך, עיניו מקרינות טוב לב. הוא מציל את טנרדי מהניכור בארמון המנוכר אל הטבע.

בטבע יש ללזרו הילדותי מחבוא, בו שפע דברים טובים ופשוטים המספיקים למחייתו של האדם, קפה שהוא חולק עם בן העשירים שלא יודע כיצד לבלוע את הנדיב העני. טנקרדי הצעיר המפונק מוצא את עצמו מבולבל מול הטוב שמקרין לזרו, לבין הרע שמקרינה אמו המפנקת. ברם, בסופו של דבר טנקרדי, אינו יכול להתגבר על יצרו, זומם  חטיפת עצמו בידי לזרו, ומעביר דרישה לכופר בעבור עצמו. כמובן לזרו התמים והמסור מעביר את המסר, בתמורה מציג בן העשירים ללזרו את התגלית החדשה הווקמן, וכך לזרו נחשף למוסיקה הגואלת שנמצאת מעבר לחטאי בני האנוש.

בגלל סיבות שונות, פושטת המרקיזה את הרגל והבנקים מעקלים את רכושה, האריסים נזרקים לכל הרוחות, מנותקים מהכפר לעיר, הופכים להומלסים ברחובות הכרך, נתונים לאכזריות הקפיטלזם הרצחני, ובעצמם הופכים לרעים גנבים גזלנים ורוצחים. אבל גם אם מי מההומלסים מגלה נדיבות מתוך תום – אותו הביא מעברו הכפר – העולם ציני מדי כדי לקבל את הטוב כמובן מאליו.

מתוך הסרט "לזרו השמח" (באדיבות סרטי יונייטד קינג).

לזרו אינו מוותר לעולם הציני. נאמן לחברו טנקרדי, הוא מחפש אותו בעיר ומנוצל על ידי עניים שהופכים לגזלנים חסרי מצפון. מועבר כאן מחד מסר מרקסיסטי: ההוויה קובעת את ההכרה, בכל צורת קיום, בין אם קפיטליזם מודרני או פיאודליזם. מאידך יש כאן מסר הפוך, פאטליסטי: תמיד יהיו גורמים נצלניים שיעשקו את האחרים. בין אם באמצעות הממון ושליחיו הבנקים. ובין אם על ידי נסיכים פיאודלים. באופן סוריאליסטי, חוץ מלזרו כל הדמויות משנות את צורתן הפיסית בחלוף הזמן. רק לזרו הנצחי, הבלתי מובס דווקא בגלל תמימותו. הפתרון לרוע בסרט היא המוסיקה, הרוח הנצחית של הטוב.

הסרט הוא צבעוני מאוד, ברוח מסורתית איטלקית שרגילים לראות, בין אם זה פאוזוליני, או האחים טביאני, מקומות כפריים נידחים, נופים נפלאים, מצולמים נהדר. ב"לזרו השמח" יש הנגדה מנכרת בין הכפרי לאורבני, שגיבוריו נכנסים אליו בעל כורחם. בעיר הופכים אנשי הכפר להומלסים. בעברם, בכפר, למרות עונים, לא היה קיים מושג ההומלס.

מתוך הסרט "לזרו השמח" (באדיבות סרטי יונייטד קינג).

השאלה שמציבה במאית הסרט, מה עדיף יותר, להיות פראייר בעולם הזה – פראייר שאינו מודע לתמימותו – או להיות מודע לזה שדופקים אותך. שאלה זו מטרידה בכללותה את הצופים, במיוחד הצעירים, המשועבדים לרוע שמעמידות דרישות העולם הציני, צעירים שמחפשים את הטוב והתום מזכי הנפש בערכים אידאולוגים שמשמעותם השגת האושר מעבר לחומר, בין אם הם מתפטרים ממשרת עורך הדין ונוסעים לחיות במנזר בודהיסטי, או נוטשים משרה שוחקת בהיי טק והופכים לאנשי הוראה בפריפריה, ולחליפין יש החוזרים בתשובה ומסגלים לעצמם דרכים חדשות באמצעות "בורא עולם" או תורת ישראל. החומריות מוכיחה את עצמה כמכזבת, הממסד הדתי מכזב, הממסד בכללותו מכזב.

כך גם הסרט, שאם נבין את המבנה הפילוסופי המורכב של הבמאית על רקע המציאות האיטלקית המסובכת הנעה כמטולטלת בין דת, אתאיזם מרכסיסטי השואף לטבעיות נוסח פאוזוליני, ואמונה בסימלי הדת הנוצרית ופאשיזם (לא שונים כלל מהמציאות שלנו)- יש לנו כאן סרט משובח, החורג בסגנונו הריאליסטי, אל מחוזות הסוריאליזם הנפלא של בונואל הספרדי (עבר עם הצייר הסוריאליסטי דאלי). בונואל הרשה לעצמו חופש מוחלט באמצעי היצירה וכך גם הבמאית.

מומלץ למיטיבי לכת בעולם הקולנוע.