לפני שלוש שנים, כשהילה מילוא החלה לעבוד כפוסט דוקטורנטית באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, היא לא חשבה שתמצא את עצמה בגרעין הקשה של הקמת ארגון עובדים חדש ופורץ דרך. עכשיו, אחרי שלוש שנים של עבודה מאומצת, היא ומובילי התארגנות הפוסט-דוקטורנטים באוניברסיטה יכולים לסמן הישג היסטורי – הנהלת האוניברסיטה הפרטית, שנאבקה כדי למנוע את ההתאגדות, הכירה בה והתחייבה לנהל עמם משא ומתן על תנאי העסקתם.

מילוא (39) גדלה בישראל וסיימה לימודי תואר ראשון ושני במדעי החיים. לפני שמונה שנים נסעה לארה"ב ללימודי דוקטורט, והמשיכה לפוסט-דוקטורט באוניברסיטה היוקרתית. את המוטיבציה להקמת איגוד היא מייחסת לחלק אחר בביוגרפיה שלה – התחנכות כנערה בתנועת השומר הצעיר. "גדלתי שם ויש לי חינוך לזה, זה משהו פנימי. זה יותר בקטע של צדק חברתי. נקודה. גם אם זה לא יעזור לי אישית, אני חושבת שזה נכון". לכך מתווספת גם הכרה מעמדית ורצון לקחת את הגורל בידיים. "פוסט דוקטורט זה לא תפקיד 'זמני', או תפקיד לצעירים שלא יודעים מה לעשות שיהיו גדולים", אומרת מילוא, "אנחנו כבר גדולים".

'פוסט דוקטורט' הוא שלב במסלול האקדמי שבין סיום לימודי התואר השלישי לתחילת עבודה קבועה כחוקר ומרצה באוניברסיטה. מדובר בתקופה של בין שנה למספר שנים שבה החוקר 'מתארח' באוניברסיטה שלא למד בה עדיין, לעיתים במדינה אחרת, ומועסק בה כחוקר. עבור החוקר, פוסט דוקטורט באוניברסיטה נחשבת ויוקרתית ישפר את הסיכויים למצוא משרה טובה אחריו. האוניברסיטאות מצדן נהנות מחוקרים צעירים שאינם חלק מהסגל הקבוע.

פוסט דוקטורט בהתאגדות

למרות הסטטוס הזמני של הפוסט-דוקטורנטים, בשנים האחרונות החל גל התאגדויות שלהם במוסדות שונים ברחבי ארה"ב. בין רשימת המוסדות האקדמיים בהם הופיעו התאגדויות כאלה ניתן למנות 7,000 פוסט דוקטורטים מאוניברסיטת קליפורניה ומעבדת לורנס בברקלי, אוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט- UMass, מרכז הבריאות UConn, אוניברסיטת ראטגרס, אוניברסיטת אוראגון, אוניברסיטת אלסקה ואוניברסיטת וושינגטון. כל המוסדות הללו הם מוסדות ציבוריים, כשקולומביה היא האוניברסיטה הפרטית הראשונה שבה הופיעה ההתאגדות.

מילוא מייחסת את גל ההתאגדות לשני תהליכים מרכזיים: הראשון הוא ריבוי פוסט דוקטורנטים יחסית לצורכי השוק – "רוב הפוסט דוקטורנטים הם במחקר של מדעי החיים, יש קצת מדעים מדוייקים וזה נדיר יותר במדעי החברה. במדעי החיים המבנה של המעבדות זה שיש חוקר הראשי, קצת סטודנטים ועיקר כוח העבודה זה הפוסט דוקטורנטים (פוסט-דוק), שבעצם סיימו את הדוקטורט שלהם והם באים לעבוד לכמה שנים. בשנים האחרונות הייתה אינפלציה של כמות הפוסט-דוק והיום רק 10% מקבלים מעבדה משל עצמם שזאת השאיפה. מבין ה-90% שלא, חלקם נשארים בעמדה הזאת שנים או שעוברים הלאה למקצועות אחרים. ארה"ב היא המקום הנחשב לעשות פוסט דוקטורט וגם באירופה יש יותר סיכוי לקבל מעבדה אם עשית פוסט דוק בארה"ב. היחס בין מספר הפוסט דוק לדוקטורנטים הוא יחס הפוך בין ארה"ב לשאר העולם", מסבירה מילוא. "העלות של פוסט-דוק ודוקטורנט היא לא מאוד שונה בארה"ב אז מי שמנהל מעבדה מעדיף פוסט דוק עם ניסיון".

הגורם הנוסף הוא שינויים במסלול האקדמי שהופכים את הפוסט-דוקטורנטים למבוגרים יותר, ומשפיעים על הצרכים הממשיים שלהם. "מה שקרה במהלך השנים גם הדוקטורט התארך מ-4 שנים ל-6 שנים בארה"ב שזה אומר שהפוסט-דוק מתחיל בגיל מבוגר יותר וגם פוסט-דוק הופכים מבוגרים יותר. כשהם מתבגרים יש להם משפחות וציפיות להרוויח יותר וזה נהיה פחות זמני. אם פעם אמרת 'אני אספוג את זה לתקופה', אז היום זה לא ברור שבאמת תצליח לספוג את זה ומה יהיה הלאה".

גל ההתאגדות של מעמד עובדים מיוחד זה היה צריך טוויסט נוסף כדי להגיע לאוניברסיטה בבעלות פרטית הנחשבת לאחת היוקרתיות בעולם. וגם כאן כנראה שאם האוניברסיטה לא הייתה מרעה משמעותית את תנאי הפוסט דוקטורט אולי הם לא היו מצטרפים בכלל לגל. "יש בערך 2,000 פוסט-דוק בקולומביה שניתן לחלק אותם לשלושה סוגים. האבחנה הראשונה היא בין האנשים שיש להם מלגה שהם הביאו אותה לכאלה שהמנחה משלם להם. לקבל מלגה באקדמיה זה יוקרתי וזה מעלה את הסיכוי שלך להיות ב-10% שיקבלו מעבדה, וכולם רוצים מלגות. האינטרס של המנחים בקולומביה הוא כמובן לא לשלם את המילגות. אבל קולומביה יש לה היגיון פנימי לא מובן, והם 'מענישים' אנשים שיש להם מלגות ולא נותנים להם שום דבר כמו ביטוח בריאות ביטוח חיים. כל מה שנחשב הטבה".

"התוצאה היא שמי ששכרו משולם על ידי המנחים קיבל הטבות, ואלו עם המלגה לא קיבלו, והם היו צריכים לשלם על הביטוח בריאות שלהם בעצמם. זה עניין יקר כמו 15 אלף דולר בשנה, וגם צריך לשלם על זה מס כאילו זו הכנסה. זאת ממש תחושה שאם אתה מביא מלגה אתה נדפק. אתה לא נחשב עובד של קולומביה, ואתה לא מקבל אף הטבה. הקבוצה השלישית שקולומביה הגדירו הוא מי שהוא פוסט דוק מעל 5 שנים ואז קולומביה משלמת הטבות כמו פנסיה ואפשרות לקחת קורסים בקולומביה".

אז כאן, כמו בדרך כלל, הקבוצה שהכי מושפעת לרעה החלה לזוז קצת. "הקבוצה שקיבלה מלגות מבחוץ הם אלו שהתחילו את ההתארגנות ולפני 4 שנים בערך החליטו לעשות משהו עם המרמור". המחשבות התפתחו ב-2016 והפוסט דוקטורטים בקולומביה התחילו לדון על הקמת איגוד עובדים והתחילו להשתתף באופן אקטיבי בפעילויות שונות.

לסוגיה הכלכלית מצטרפות סוגיות נוספות שהוסיפו להרעת המצב, כך לדברי מילוא. "היה ברור שיש עוד בעיות חוץ מאיבוד הבנפיט שאתה מקבל מלגה כמו שהפוסט-דוק הזרים תלויים במנחה שלהם לקבלת ויזה, שקולומביה נותנת אופצית דיור אבל זה יקר מאוד ומחיר הדיור עולה כל שנה ללא קשר לשכר ואין גנים ומסגרות טיפול בילדים כמו שיש במקומות אחרים. בנוסף, אקדמיה זה מקום די מבולגן בניגוד למקומות עבודה מסודרים. חוזה העבודה לא מתחדש אוטומטי ואם אתה לא מזכיר על חידוש החוזה אז אתה לא מקבל משכורת עד שמחדשים את זה ואז יש כמה חודשי לחץ. זה דברים קטנים שהופכים את החיים של הפוסט דוק למתסכלים".

"התפיסה בארה"ב היא שאיגוד מקצועי זה למסכנים"

ההתאגדות בקולומביה נולדה מקבוצה של שמונה חברים שהחלו להיפגש מדי שבוע ולדון באפשרות של הקמת איגוד. "אני לא הייתי חלק מהם אז אבל הכרתי אותם. השמונה התחילו לדבר עם אנשים, בין השאר איתי, שנסתובב במעבדות פעם בשבוע שבועיים ולשאול אנשים אם זה נשמע להם להם רעיון טוב", אומרת מילוא, "היינו בערך 80 איש שהסתובבו באוניברסיטה והחתימו. זה לקח משהו כמו שנתיים עד שפנו לאיגוד מקצועי שיודע לעשות את זה וללוות. uaw- united academic workers, שמייצגים היום את כל הפוסט דוק שמאוגדים בארה"ב".

האתגר המרכזי, מספרת מילוא, היה תודעתי. "קשה לארגן אנשים כשכולם חושבים שהם יהיו ב-10% שיקבלו מעבדה ויצליחו", היא אומרת ומוסיפה שהתפיסה בארה"ב היא שאיגוד מקצועי זה למסכנים, למי שלא יכול לעזור לעצמם, ולא ל"אנשים מוצלחים". אתגר נוסף הוא לנסות לאגד אנשים שלא תופסים את עצמם כקבוצה, כי אין משהו מאחד מבחינת יום יום, "ובנוסף, פוסט דוק זאת קבוצה הטרוגנית ש-50% מהם לא אמריקאים ממוצאים שונים", היא מסבירה.

בספטמבר 2017 לאחר עשרות מפגשים ומאות שיחות על הסיבות לכך שהפוסט-דוקטורים רוצים להתאגד, הם מחליטים על פתיחת קמפיין ההחתמה לאיגוד וההתארגנות הופכת מסמויה לגלויה כולל קבוצת פייסבוק Columbia Postdoctoral Workers.

הם מגבשים מספר שיפורים שהם רוצים להשיג באמצעות ההתאגדות כמו: מערכות חזקות יותר של הפנייה לטיפול בהטרדה מינית ואפליה; גישה גבוהה יותר לחופשת לידה בתשלום; הליכי תלונה הוגנים, עליה בשכר שתתאם לעליית רמת החיים הגוברת בניו יורק ותשתווה למכוני המחקר המתחרים, ושיפור הטבות בתחום הבריאות.

"בארה"ב, כדי לבנות איגוד צריך להחתים אנשים על פתק אם הם רוצים בחירות להקמת איגוד. צריך לפחות 50% מהעובדים שרוצים בחירות. לקח שנה וחצי לאסוף חתימות כשאנשים מתחלפים, עוזבים ומצטרפים וזו מטרה נעה".

מילוא נזכרת איך זה בימים הראשונים של הפיכת המהלך לפומבי: "הגענו ל-70%. לאחר איסוף החתימו אז יש את המועצה לאומית ליחסי עבודה, ה-NLRB  (national labor relation board) שהם מודיעים למעסיק על הרצון לבחירות. קולומביה טענה שאנחנו לא עובדים אלא מתלמדים, אבל ה-NLRB השתכנעו מהטיעונים שאנו כן עובדים והם נתנו תאריך של שבועיים לבחירות. בזמן הזה קולומביה שולחים בערך 3 מיילים ביום שזה יהרוס לנו את החיים אם נבנה איגוד. הם ישר לקחו את עורכי הדין הטובים ביותר ושלחו מיילים מאוד מאיימים, והסבירו את החסרונות של האיגוד. שאנחנו לא יודעים מה נפסיד, או מה כבר נרוויח מזה, ואיזה השפעות על יחסי העבודה".

אלה היו שבועיים מלחיצים שבסופם הייתה הצבעה. ב-4 באוקטובר 2018 התקיימה ההצבעה הגדולה להקמת איגוד עובדים לפוסט דוקטורנטים. רק-55% מהפוסט דוק הואילו בטובם לבוא להצביע ו-68% הצביעו בעד.

החוק בארה"ב אומר שמי שמגיע להצבעה הוא זה שמחליט ולכן ההחלטה עברה. אחרי ההצבעה היה לקולומביה פרק זמן של חודש להכיר בהתאגדות. אחרי 3 שבועות הם פנו ל-NLRB הפדרלית בוושינגטון ולא בניו יורק בטענה חוזרת שאנחנו לא באמת עובדים".

"בינתיים בקולומביה 6 שנים הסטודנטים מנסים להתאגד והם הצביעו על האיגוד לפני שנתיים וקולומביה לא מכירה בהם והם החליטו לעשות שביתה כללית בתקופה של הבחינות בדצמבר. לפני 3 שבועות קולומביה פנתה לשני האיגודים ונתנה לנו הצעה שאם אנחנו מבטיחים לא לשבות בשנה וחצי הקרובות הם יכירו בנו ומבטיחים להתחיל במשא ומתן בסוף פברואר ואז הייתה צריכה להיות הצבעה בעד או נגד ההצעה גם לסטודנטים וגם לפוסט דוק שאצלנו היה צריך לגרום להצביע על ההצבעה. למרות שזכות השביתה היא הדבר החזק שיש לנו במהלך המשא ומתן.

מהצד של הסטודנטים היו הרבה נגד ההצעה ואמרו שאנחנו רוצים לשבות. וקולומביה השתמשו בנו ללחוץ על הסטודנטים ובסופו של דבר כולם הצביעו בעד, הסטודנטים על הקשקש ואנחנו 99% ואמורים להתחיל את המשא ומתן בקרוב".

ההתאגדות רתמה עבורה מנופי לחץ חברתיים ביניהם החשב הכללי של העיר ניו יורק שהגיש לאוניברסיטה מכתב בו הוא מדגיש כמה חשוב זה לעשות הסכם קיבוצי ולהצטרף ל-9 האוניברסיטאות הפרטיות שכבר בזה, כמו גם מכתב החתום על ידי 18 חברי אסיפת בחירה של מועצת העיר ניו יורק שהוגש לנשיא האוניברסיטה בולינגר וקרא לתמיכה בהתאגדות. לבסוף, ב-19 בנובמבר הוסכם בין הצדדים על הסכם המסגרת להתחלת המשא ומתן ועל ביטול הפניה ל-NLRB.

"למי שלא משלמים לו טוב, אין כוחות נפשיים להיאבק"

מה מאפיין את הנהגת ההתאגדות, אני שואלת את מילוא. "אמנם 50% מהפוסט דוק הם לא אמריקאים אבל הייצוג שלהם בוועדות מועט. הם יותר דואגים למצב שלהם אז הם פחות קולניים. מי שלא משלמים לו טוב אין לו כוחות נפשיים להיאבק והוא חייב את מי שפחות קשה לו", היא אומרת ופתאום חושפת את זה שהיא בוחרת להיות בהנהגה למרות תנאי התעסוקה הטובים שיש לה. "לי יש מזל, המנחה שלי הוא בן אדם. 'מענטש' כמו שאומרים. לי יש שכר מצוין על הפוסט-דוק, ואני מקבלת את ההטבות. זה לא המצב שלי. רוב הפוסט-דוק בועדות המצב שלהם טוב. רוב האנשים לא רצו להיות בוועדת המשא ומתן כי זה הרבה עבודה, אבל חלק מהם בוועדה המארגנת בשזה פחות מחייב", היא מסבירה.

מתוך שבעת הפוסט-דוקטורנטים בוועדת המשא ומתן, שניים הם זרים. "אחד מספרד ואני מישראל וזה באמת לא כל כך משקף את אוכלוסיית הפוסט דוק הרחבה".

כשהמוטיבציה פוגשת מציאות יש מחירים. כשאני שואלת איך עבודה, איגוד ומשפחה מסתדרים התשובה של מילוא ברורה. "זה לא מסתדר. זה באלגן. אנחנו 7 ומשתדלים לחלק את העבודה כמה שיותר ולסמוך אחד על השני ויש לנו אנשי איגוד מקצועי שמלווים את ההתאגדות".

"מה שקורה היום זה שהפוסט דוק באוניברסיטאות החליטו לחבור לאיגוד מקצועי. על-פי החוק אתה יכול לגבות דמי חבר רק אחרי הסכם חתום וחלק מההסכם יהיה תשלום דמי חבר. מי שמשלם זה הפוסט דוק שמאוגדים שהם משלמים דמי חבר ואיתם משלמים ל-4 אנשים מה-UAW לעזור במשא ומתן. פעם בשבוע יש פגישה של שבעתנו עם 4 האנשים מה-UAW והם אומרים לנו מה לעשות כדי להיות מוכנים למשא ומתן ונותנים לנו שיעורי בית. כרגע לומדים את החוזים שאחרים השיגו באוניברסיטאות אחרות".

התאגדות יוצרת קהילה

חלק מהיווצרות ההתאגדות הייתה דרך שיטה של אסיפות קהל פתוחות. טאונ הולס. ביולי 2017 הם מקיימים דיון פתוח באולם העירייה על אופציית הקמת האיגוד. ומשם הם מחליטים לפנות לאיגוד המקצועי UAW ללמוד יותר ולבקש תמיכה.

"מי שמארגן אז יש לו מטרה. כשקולומביה ארגנה את הטאון הול בשבועיים לפני הבחירות זה היה כדי להסביר את ההטבות ולהצביע נגד. ואנחנו היינו ההיפך. עכשיו הטאון הולס זה להגיד לאנשים מה אנחנו בתור מנהלי המשא ומתן חושבים לבקש ומה דעתך האם יש דברים נוספים ולפתוח את זה לשיחה שיהיה כמה שיותר העברת מידע מהכלל לקבוצת המשא ומתן".

ועל ההשפעה של זה על המציאות היא אומרת: "על הפוסט דוק זה בערך 2,000 איש על 4 אזורים ומחלקות שונות. יש תחושה שפוסט דוק מרגישים חלק מאותה קהילה הרבה יותר מאשר קודם"

כמו לכל התאגדות יש גם את המתנגדים אך גם כאן מי שמאורגן קולו נשמע יותר. "המתנגדים לא מאורגנים אז פחות שומעים אותם חוץ מהטאון הולס. בעיקר מי שנגד זה אלו שלמעלה מ-5 שנים וכבר יש להם שכר טוב יותר וזכויות מקולומביה והם מפחדים לאבד את זכויותיהם והשכר שלהם". אבל מילוא מסבירה שההחלטה היא שלא ייחתם חוזה שמוריד למישהו מהשכר.

"יש גם אנשים נגד שהם פשוט מאוד רפובליקנים והם פשוט נגד איגודים לא משנה אם זה יעזור להם או לא. אבל הם לא התארגנות והם די מיעוט בכלל באקדמיה האמריקאית. ומתוך הזרים גם".

"יש אנשים שמפחדים שבגלל שיש איגוד הם לא יוכלו לעבוד כמה שהם רוצים ושהאיגוד יכריח אותם לשבות", אומרת מילוא. "המטרה של הטאון הולס זה שנוכל לשמוע. בטאון הולס לפני הבחירות הגיעו אנשים מאוניברסיטאות אחרות לספר על מה נתן להם האיגוד".

להתאגדות הפוסט דוק יש שאיפות לא רק בקולומביה אלה בכל ארה"ב מספרת מילוא. "בתוכניות לטווח ארוך התקווה היא שהאיגודים של הפוסט דוק בארה"ב יהיו חזקים ויהיה קול חזק בוושינגטון על חלוקת תקציבים לא רק בקולומביה אלה ברמה הפדרלית בה זה מחולק".

מילוא הנמצאת בעין הסערה מלאת תקווה בדבר ההישגים של ההתאגדות. בעברה לא הנהיגה עובדים אבל לחיים יש דרך מעניינת להתגלגל לכל מקום. "עבדתי בכללית 3 שנים והייתי חברת איגוד אבל לא הייתי פעילה באיגוד ובאקדמיה עשיתי תואר ראשון ושני בארץ ולא הייתי חלק מארגון אז אין לי למה להשוות. ברמה מסויימת עצם זה שבארה"ב אין ביטוח בריאות חובה זה הופך את הכל לנורא דחוף שצריך לטפל שלא יהיה פוסט דוק בלי ביטוח בריאות. אבל אני בעד איגודים מקצועיים בכל מקום בכל מצב".