נכנסתי לביתו של נץ בשעת בוקר. נץ לא היה בבית, שהיה שרוי באנדרלמוסיה מוחלטת. קונדום לא משומש ליד הספה (מה שגרם לי להציץ אל הפח ולתהות האם יש גם קונדום משומש ולכנות את עצמי בלב מרגלת), מזרון ושמיכת פוך באמצע הסלון, נרות פזורים, כוסות יין, כוסות תה וקומקום של צ'אי, הם רק חלק מפרטי הנוף שהיו פזורים במרחב ולכדו את תשומת לבי.

ניכר שהתרחשה פעילות ענפה בליל אמש. ידעתי שהוא נפגש עם ההיא שהחל לצאת אתה, ובכל זאת הופתעתי.

"ההיא". אני לא קוראת לאף אחת ככה. לילית העניקה עד כה שם לכל אחד, ומשום מה היא מכונה בתוכי "ההיא". אז נקרא לה הילי.

"בא לי שתקנאי", אומר לי נץ מעת לעת.
"גם לי בא לקנא" (אני בטח אומרת את זה רק כי עוד לא פגשתי את מפלצת הקנאה במלוא תפארתה)
"באמת בא לך לקנא?" שואל נץ
"באמת בא לי. זה בטוח יעיר את התשוקה בינינו. אבל אני יודעת שאם אני באמת אקנא אני אמות" עונה לילית.

עמדתי במפתן הדלת ודמיינתי מה התחולל כאן אתמול. אך החלו לעלות הדימויים בראשי ומיד התנסחה השאלה: "האם הייתה חדירה?". עלה בי דחף לסדר את הסלון. לא עשיתי זאת. עלה בי דחף נוסף לצאת במהירות ולא להשאיר עקבות. לא עשיתי זאת. רק נשמתי לרגע ובדקתי איך אני מרגישה. והרגשתי. נשימתי הייתה נינוחה, אם כי ברגע כתיבת מילים אלה לבי פועם מעט יותר מהר מהרגיל.

נץ מספר שהילי מאוהבת במישהו אחר עד כלות אך הם לא יכולים כרגע להיות ביחד. לא העמקתי בסיבות. הוא אומר שהיא רוצה להיסחף, ושהוא לא מאמין שזה מה שיקרה בינו ובינה. (נושמת לרווחה. אין סכנת התאהבות באופק).

הוא מדבר עליה ועל הצורך שלה להישאב לסיפור אהבה פראי, ואני כל כך מזדהה עם מה שהוא אומר. אני חושבת על הילי המאוהבת (מזל שלא מאוהבת בנץ!) ולבי מלא חמלה. אני חושבת עלי מתאהבת ועוד מתאהבת ועוד מתאהבת. אפילו לא משנה במי. אני חומלת על עצמי באותה נשימה.

נץ אומר שהוא לא מפחד להתאהב, הוא פשוט מאוהב בי. אני יודעת את זה. אני מרגישה איך הוא מגיב לנוכחותי.

האם יש תמיד צד אחד "יותר מאוהב"? חברה סיפרה לי לא מזמן עצה שסבתא שלה אמרה לה: "תתחתני עם גבר שאוהב אותך קצת יותר משאת אוהבת אותו". מעניין.

התאהבות. המצב הבלתי נסבל והמדהים הזה. ממית ומחייה, מעצבן ומרגיע. מרומם ומשפיל, מרטיב ומייבש כאחד. לחשוב עליו 10 פעמים ביום. להרגיש סתומה כשאני חושבת עליו 10 פעמים ביום. 10 פעמים ביום? על מי אני עובדת. 100. לפחות. להתבייש על היותי "אובססיבית". (לילית "טו מאץ'", נבזית שכמותך, לא מבזבזת רגע של זמן שידור). לסבול כשהוא לא חוזר אלי לטלפון, להשוות כל הזמן איך אני מרגישה כלפיו ואיך הוא מרגיש כלפי, ולגלות שאני יותר ולשנוא את עצמי על זה.

כשאני במצב הזה אני רוצה שזה יעבור, כשאני לא בו אני חייבת שהוא יגיע. אש מחממת ושורפת. או כדברי המשורר "כמו אש, אש על הפנים".

התאהבות לא הדדית היא חוויה אכזרית במיוחד אך מלמדת מאוד. זהו שיעור כואב וחשוב. מכל ההתאהבויות החד צדדיות (במיוחד כשאני הייתי הצד המאוהב) למדתי המון. התאהבות הדדית היא תופעה נדירה, אדירה ומפחידה. כמו גל גדול היא סוחפת, וגם מתנפצת ועוברת.

מדוע ההתאהבות מפחידה? במיוחד מפני שכשמאוהבים מוכנים לשנות את החיים. רגע שקט בתוכי. האם אני מאוהבת? אמאל'ה. פחד עולה בי.

יש לי בן זוג ואני כל כך רוצה להיות "מאוהבת" בו. אני שופטת את עצמי על כך שאני לא מספיק "מאוהבת".
אני אוהבת את נץ. אהבת נפש עצומה. את זה אני יודעת. אבל האם מאוהבת? כיווץ בתוכי (לילית "לא מספיק" מצטרפת לחגיגה).

אני משתוקקת להתמסר לסיפור אהבה פרוע, להיסחף אחרי גבר, להיות בדרמה, תמיד בדרמה. לחשוב עליו כשאני מתעוררת, לשחזר ולמחזר במחשבותי רגעים יפים שקרו (או שמעולם לא קרו) בלופ אינסופי. חלומות בהקיץ, חלומות בלילה, חלומות בשעת עינוג עצמי ובכל שעה שאני לא חושבת על משהו אחר.

התאהבות היא יצור קטן השוכן בתוכי ולוחש: "תיגע בי עכשיו. אני חייבת אותך. אני חייבת לראות אותך דחוף. חייבת להתאחד איתך עכשיו". בקצה של הסקאלה של המחשבות המאוהבות והשובבות, לתהות על איך זה יהיה אם נהיה ביחד לעולם, עד שמישהו ימות. והמחשבה הנחרצת והמפחידה מכולן: "אני מוכנה לשנות את כל החיים שלי כדי להיות איתך. ואולי נהיה ביחד לנצח."
הצורך להתאהב מכרסם בתוכי.

מה חסר לי?
מיד עולות התשובות המלומדות שלי לשאלה הזאת, ולא בא לי לכתוב אותן. זה לא מעניין אותי. אני פשוט יצור מאוהב ומתאהב. אין לי רצון להסביר עכשיו. אני מאוהבת ומתאהבת באנשים. אני פתוחה לעולם. אני אוהבת לכבוש ולהיכבש. לצוד ולהיות ניצודה. להרגיש מושכת ונמשכת. על ידי העולם. על ידי גבר. על ידי החיים שלי. אפילו על ידי עצמי. ובעצם, עם הפחד, למרות הפחד, ואולי בגלל הפחד, אני לא רוצה להפסיק להתאהב לעולם.