"מתי את מרגישה בשליטה?", שאלתי אותה.
"כשעובר אחר צהריים בו אני מרגישה ש'שלטתי בעניינים'"
"בדרך כלל כשאני מצליחה 'לשחד' אותם או לאיים עליהם באופן תקיף מספיק והם עושים מה שאני אומרת…"
שאלתי אותה איך מרגיש אחר צהריים כזה בגוף?
"אני כל הזמן דרוכה. במצב 'מלחמה' מתמיד. מוכנה למתקפה הבאה…"
וזו הרגשה טובה? נעימה? קשה? מה את מרגישה במצב כזה?
"אני מרגישה עייפה. אני מסיימת אחר צהריים כזה גמורה, מרגישה ש'ניצחתי' את הילדים ועדיין מרגישה רע…"

לפני מספר שבועות עברתי השתלמות של מדריכי "חוסן" להורים (מטעם מרכז "חוסן" ע"ש כהן-האריס), ולמדתי שם את המשפט הבא – שליטה היא היכולת שלנו להחליט אם ברצוננו להחזיק את הדברים או לשחררם.

נושא השליטה מלווה אותנו בכל מקום ומגיל צעיר מאוד. ילדים "שולטים" במצב על ידי סירוב להיגמל, כשהם לא מסכימים לאכול או ללכת לישון. ילד קטן כבר מבין שבעולם שלנו החזק שולט ולו אין הרבה "כח". אבל אז, במקרה, הוא מגלה שהוריו מאוד "מופעלים" כשהוא לא אוכל, לא ישן בזמן או לא עושה את צרכיו בשירותים, והוא מגלה פה מקור נפלא לכח ושליטה. פתאום הוא, הקטנטן, מוצא "מתג" שבעזרתו הוא יכול לגרום להוריו להתעצבן, להבטיח מתנות, להתחנן, לכעוס ועוד.

הצורך של רובנו בשליטה הוא גדול. אנו מאמינים שתחושת שליטה מעניקה לנו ביטחון, ושקט. האומנם?

כשאני עומדת באמצע הסלון וצורחת במלוא גרון על ילדיי שמגיבים אליי בפחד (או לא… כי הם כבר רגילים…) – האם אני "בשליטה"? או שאולי באותו רגע אני בעצם מאבדת את עצמי לגמרי? אולי בעצם בצעקות ובכעס אני נכנסת למצב של אובדן שליטה, ואובדן עשתונות? ואולי אם רק הייתי עוצרת לרגע, מסתכלת על המצב, נושמת נשימות עמוקות ומנסה לחשוב מה קורה פה, למה אני זקוקה, מה ילדיי אומרים לי בהתנהגות שכרגע מתקיימת פה, ואז מחליטה להגיב באופן רגוע ומושכל. אולי דווקא במקום הזה אני בשליטה? אולי דוקא במקום הזה אני בעמדת כח?

בעצם יש לנו מעט מאוד שליטה ועל מעט מאוד דברים.
ה"שליטה" שלנו היא רק על הדרך בה אנו מגיבים לכל הדברים שקורים לנו ואין לנו עליהם שליטה.

כשאנחנו אומרים "הילד הטריף אותי היום" בעצם אנחנו אומרים – " נתתי לילד שלי להטריף אותי היום.צהוא מצידו כנראה רצה תשומת לב, היה עייף, היה לו יום קשה בגן או מיליון סיבות אחרות להיותו קצת "הפוך" ולהזדקק לתשומת ליבנו יותר מהרגיל, ואנחנו – במקום לעצור רגע ולנסות לחשוב מה ההתנהגות שלו אומרת ולמה הוא זקוק – התערבבנו יחד איתו.

ככל שנתרגל יותר "הורות מודעת" בה אנו שולטים על תגובותינו ולא על האחר, נגלה שיש לדברים אין סוף אפשרויות, נגלה ששיתוף פעולה וגיוס הילדים על ידי שיח ומודלינג בעצם הם המכניסים שקט ושלווה לחיינו וזאת למרות (ובזכות) העובדה שלא נהיה במצב של שליטה.