כבר בדרך אל הילולת הבבא סאלי, כאשר מתקרבים, אפשר לחוש בחשיבות של האירוע עבור העיר ועבור תושבי העיר. לפי העשן המיתמר יכולתי לדעת אם אני מתקרב אל מתחם ההילולה או מתרחק, וממרחק רב, עוד לפני שחניתי (וחניתי רחוק מאד מן המתחם מחשש לפקקים) אפשר לשמוע את קריאות הקוראים לציבור לבוא, להתפלל, לבקש ישועות מן הרבי, לבקש על עם ישראל ועוד ועוד.

״יהודים יקרים, כאן ניתן לבקש ישועה ממלך המשיח באמצעות אגרות הקודש" קרא הכרוז כאשר חניתי והקשבתי מרחוק אל ההתרחשות. חייכתי לעצמי, אני בנתיבות, כל כך אוהב לבקר כאן, ולפני (פעם נוספת כמו בשנים קודמות) חוויה רוויית חושים, מראות, קולות, ריחות, בליל של דמויות ואמונות, והרבה מאד שמחה ואהבה.

שופרות ונרות.
צילום: דן לזר.

במתחם ההילולה.
צילום: דן לזר.

35 שנים מאז נפטר הבבא סאלי, מי שנחשב לגדול רבני מרוקו בזמננו, וכוחו, חשיבותו ומשמעותו לא פחתו. לפי נתונים שראיתי עדיין מבקרים בהילולה למעלה מ-100,000 איש בכל שנה (ההילולה השניה בגודלה בישראל אחרי ההילולה במירון בל״ג בעומר), ומעל חצי מיליון פוקדים את רחבת הקבר בכלל בכל שנה, וגם תעשיית הקמעות פורחת מסביב למתחם הקדוש. למעשה כל פארק הקבר והמוסדות הרבים הקיימים בו בנוי בצורת חמסה, הלא הוא סמל הקמע, וההילולה היא כמובן רק שיאה של השנה כולה בה לא נפסקת עבודת הצדיק, התפילות אליו והאמונה בו כל העת.

נרות לזכר הצדיק.
צילום: דן לזר.

מתפללים.
צילום: דן לזר.

אחד היתרונות באפשרות לבקר באירוע מסוים פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, היא ביכולת להשוות בין השנים, ואולי, לפעמים, לשים את האצבע על שינויים כאלו ואחרים. בשנה שעברה נבצר ממני להגיע אל ההילולה אבל אני זוכר שהרצף הסתיים לפני שנתיים בהפרדה מאד אדוקה בין נשים וגברים, שיא תהליך שהחמיר בשנים שלפני כן. אם פעם אפשר היה לעבור, איכשהו, מצאתי דרכים, מעזרת גברים לנשים, לפני שנתיים כל הדרכים נחסמו והחציצה הייתה מושלמת. והנה השנה, בכניסה למתחם הציון ראיתי את כוחות האבטחה הכבדה מפרידים בין נשים וגברים וכבר הייתי רגיל אל המראה, לא הופתעתי ממנו, אלא שרגע אחרי הכניסה אל איזור הגברים הופתעתי גם הופתעתי לראות המוני נשים. התבלבלתי, אבל הבנתי שכדאי לבקר במקביל באיזור הנשים ולראות מה מתרחש שם, וראה זה פלא, באיזור הנשים עמדו גברים רבים מספור, שוחחו בחופשיות עם הנשים, זרקו יחד נרות אל התנור הגדול וכולם חשבו שהביחד הזה טבעי ואיש לא ראה בו משהו שונה, חריג או פסול. כאילו התעייפו מן ההפרדה המלאכותית הזו, או שאיזה מחסום נפרץ, אבל הנה המציאות, שעדיין איננה רשמית לאור ההפרדה הקשוחה בכניסות, עם הפארסה של מה שקורה 5 מטרים אחרי המחסומים.
נכון, אל תוך מבנה הקבר לא נכנסתי, בשל העומס, וייתכן ששם נאכפת ההפרדה במלואה, אבל בחוץ אפשר בהחלט לדבר על הקלה בחומרת ההקפדה על ההפרדה, גברים ונשים הסתובבו ביחד, לפחות בזמן שבו אני ביקרתי בהילולה, ועבורי זהו שינוי בולט ומשמעותי.

מחכים למשיח.
צילום: דן לזר.

במתחם ההילולה.
צילום: דן לזר.

יש כמה זכרונות ההולכים איתי לאורך האירועים ולאורך השנים. ההילולה תמיד מעלה בי זכרונות חזקים ועמוקים של הטיפוסים האלו שאני לא נתקל בהם באירועים אחרים, בוודאי שלא במאסות כאלו כמו בהילולה בנתיבות. הדתיים/חרדים עם הבגדים הכבדים, לא תלבושת אחידה חרדית אלא שעטנז של ג'ינסים ונעלי שטח "חילוניים" עם מעילים כבדים מאד, ציציות וזקנים או בקבוקים בשיער. אאוטסיידרים אחד אחד, ששם בהילולה מרגישים בבית, בנוחות, מסתחבקים עם אאוטסיידרים כמוהם ומשתלבים.
קוראים ספר, או מעשנים, חלק מנגנים בגיטרה, אחרים פשוט מסתובבים כסהרוריים במרחב הפתוח. רבים שותים ערק. בעצם כולם שותים ערק, דוכנים שלמים מוכרים את המשקה החריף, שבבא סאלי אהב לשתות והקפיד לפי הסיפורים שכל באי ביתו ישתו (לא הייתה ארוחה בלי ערק) כדי שתרבה השמחה, יען כי זו מצווה גדולה, ומאז המנהג להרבות בשתייה בזמן ההילולה. פלא שהאווירה הזויה, סהרורית, צוענית א-לה קוסטריצה עם כל הערק הזה? גם בעת כתיבת הפוסט הנוכחי אני שותה ערק, לזכר הצדיק ולמען ראש טוב… אם הצדיק האמין בערק, מי אני הקטן שלא אשתה להנאתי…

סצנה א-לה קוסטריצה.
צילום: דן לזר.

בזמן ההילולה הזמנתי לי שייק פירות באחד הדוכנים, המוכר טוב הלב שלף מיד את הערק. אמרתי שחשבתי יותר על הפירות… אמר שחייבים לחזק בערק. אמרתי בסדר, מעט, בשביל הטעם (עוד צריך לנהוג…), והוא החל לזלוף ולא הפסיק… החל לדבר אתי תוך כדי על הא ועל דא והערק זורם… ואני החלפתי צבעים… לא כל כך הרבה אני אומר לו… אני יודע מה אני עושה, הוא חייך. בסוף תגיד אם טעים ואם לא אני אעשה חדש.
בטח שהיה טעים וגם תפסתי ראש.

מתודלקים.
צילום: דן לזר.

מצווה להיות בשמחה.
צילום: דן לזר.

בעודי מהלך בתוך הסצינה הסוערת, מחפש היכן להתמקד (אי אפשר), מחפש להבין מה אני בעצם רואה, מי הם האנשים האלו, מה המכנה המשותף לכולם, מה מאפיין אותם, ראיתי משפחה אחת שמצאה חן בעיני, חוגגת פיקניק עשיר מכל טוב הארץ, וניגשתי לצלם. מישהו ניגש אלי מן הצד ונגע בכתפי. נבהלתי, לא ראיתי אותו מתקרב. הוא הבחין בבהלתי והרגיע בחיוך: ״רק מבקש אם תוכל לשלוח אלי את התמונות, זו המשפחה שלי, חוץ מזה אתה יכול לעשות עם התמונות מה שבא לך״. חייכתי אליו חזרה ואמרתי שבוודאי שאשלח, בשמחה רבה.
״איזה כיף זה שלום בין אנשים?״ הוא צחק עכשיו בפה מלא, ואני הייתי מאושר. מה באמת צריך בחיים האלו יותר משלום בין אנשים, וערק?

צילום: דן לזר.

מנגלים במתחם ההילולה.
צילום: דן לזר.

והנה, מצאתי את המכנה המשותף, והכל כבר היה ברור לי לגמרי – אהבה ללא תנאי, ושמחה טהורה, את אלו אפשר למצוא בהילולה בנתיבות ללא הגבלה ולא במשורה, בנדיבות אין סופית וחסרת מעצורים. חברי מועדון הצילום שלי (בצלמנו, של דובי פיינר) אכלו סטייקים על פי הזמנתו של איש יקר שסיפר שעלה מפז, במרוקו, לפני 60 שנה, ופחדתי שהוא יעלב מסירובי. אמרתי בזהירות שאני טבעוני, והוא צחק. זה בסדר, אמר, כמו הבן שלי, תהיה בריא, שעם ישראל יהיה בריא, הוא אמר ולחץ לי יד בחום. ככה, אני אומר לכם, האווירה בנתיבות, ואני שמח כל פעם מחדש לבקר שם ולהתחזק. אולי באמת זכותו של הצדיק יגן עלינו (זיע"א) וגם בזכותו תרבה אהבה בישראל, אהבה בינינו, כל ישראל אחים.

צילום: דן לזר.

צילום: דן לזר.

צילום: דן לזר.

צילום: דן לזר.

צילום: דן לזר.

צילום: דן לזר.

צילום: דן לזר.

צילום: דן לזר.

צילום: דן לזר.

צילום: דן לזר.