תחת הניסיון להגדיל את התחרות בכל מחיר, יוצר משרד התקשורת הפקרות ביחס תשתית לאומית חיונית – תעלות התקשורת שנמצאות בבעלות בזק. בזק שהופרטה כבר אומנם איננה חברה ממשלתית, אך תשתיות התקשורת שהיא מחזיקה עדיין משרתות וישרתו את רוב אזרחי ישראל. במקום להלאים את התעלות או לייצר פיקוח ציבורי מתאים עליהן כשהן ברשות בזק, בוחר משרד התקשורת במהלך של הפקעה, שעלול, בטווח הארוך, לפגוע בתשתית שערכה לא פחות מקווי החשמל או צינורות המים.

לפי משרד התקשורת, המהלך של פתיחת תעלות בזק לכל חברות התקשורת, נועד להסיר חסמים ולמנוע את הצורך של חברות תקשורת לבצע עבודות חפירה מקבילות, כאשר יש מקום בתעלות החפורות כבר של בזק, שיכול להכיל גם כבלים של חברות מתחרות. נקודה זו נכונה, והיא אף מקובלת בעולם העסקי ובייחוד בעולם המחשוב, בו חברה שוכרת תשתיות מזולתה, ומשווקת על גביה שירותים ומוצרים בעלי ערך מוסף. כך למשל, חברת סטארט-אפ קטנה שוכרת תשתיות מחשוב ענן מענקית מחשוב בעלת חוות שרתים גדולה, ומספקת על גבה שירות תוכנה ב"ענן" לעסקים קטנים, בינוניים או גדולים, בעל ערך מוסף. מה שלא מקובל, הוא האופן בו משרד התקשורת מפקיר את התשתית בעלת החשיבות הלאומית.

בהתאם להחלטה שהתקבלה, כל חברה יכולה לשלוח לכל נקודה בתוכה את עובדיה, לקבל מידע מלא על המיפוי שלה ללא בדיקות מחמירות של סיווג בטחוני, ואף להשתמש בקבלנים חיצוניים לשם כך. מדובר בהפקעה בפועל, ללא מהלך פורמלי של הלאמת התשתית. לו היה מהלך כזה, סביר להניח שעל המדינה היה מוטל לפצות את בזק בשווי התשתית. מהלך כזה היה גם מחייב הקמת חברה ממשלתית או יחידת סמך אשר תספק שירותים לכל חברות התקשורת בתשתית זו ללא כל אפליה. במקום זאת, בחר המשרד להעמיק את הכאוס הקיים, ולהותיר לבזק זכות אחת בלבד – לגבות כסף בעבור מלווה מטעמה שיכול לצפות בעבודות שמבצעות המתחרות.

המדיניות שקורעת את הסיבים

ההחלטה שנועדה במקור להאיץ את פריסת הסיבים האופטיים היא חלק ממדיניות שמשתקת בפועל את הפריסה. בבזק סיימו כבר לפני יותר משנתיים לפרוס סיבים שניתן לחבר תוך שבועות ספורים ל-1.6 מליון משקי בית, כ-60% ממשקי הבית הקיימים. התעקשות משרד התקשורת שלא לאפשר לבזק חיבור זה מבלי שירותי השכרה למתחרות משקפים את היעדים האמתיים של המשרד – קידום התחרות נגד בזק, על חשבון המטרה המוצהרת של קידום פריסת הסיבים בישראל. המחיר של מדיניות זו הולך ומאמיר ככל שהמתחרות – הוט, סלקום ופרטנר, פורסות יותר ויותר סיבים בישראל. הסיבה היא שכאשר יותר לבזק בסופו של דבר להפעיל את רשת הסיבים שלה, הערך של ההשקעות של המתחרות עלול לרדת בחדות.

במדינות מפותחות אחרות מקובל לבצע את פריסת הסיבים, בעלות גבוהה מאוד, על ידי המדינה, או במתכונת של משק מעורב – חלוקת השוק בין חברות תקשורת, כאשר המדינה מסבסדת את הפריסה בפריפריה, שם היא איננה רווחית גם בטווח של עשרות שנים לעתיד. בישראל נבחרה מתכונת חסרת תקדים, של הנהגת תחרות בפריסת סיבים לבתים, אשר צפויה ליצור עודף בקיבולת תשתיות באזורים צפופי האוכלוסין ומונופול של בזק בפריפריה, ללא כל תחרות, וללא כל סבסוד מטעם המדינה.

שני צדדים של מדיניות אחת

יש שיגידו שהיחס המיטיב לו זכתה לכאורה בזק, בנושאים שחלקם אף נחקרים היום במסגרת תיק 4000, מצדיק את היחס השלילי לו היא זוכה כעת. אמירה זו מפספסת את האפשרות שמדובר בשני צדדים של אותו מטבע. משרד התקשורת לא צריך להיות "בעד" או "נגד" חברה פרטית זו אחרת, אלא לדאוג לתשתיות התקשורות בישראל.

עניין התעלות הוא מקרה מובהק של היעדר מדיניות: במקום לבחור את המקטע בו רצויה תחרות ולהסדיר את שאר השוק, ובמקום להכריז על קווי התקשורת כמשאב לאומי ולפצות את בזק בהתאם, או לחלופין לייצר רגולציה מתאימה לניהולן בפועל ככאלה, בוחר משרד התקשורת באופציה הקלה ביותר: פתיחה מופקרת, ללא אחריות. הנזקים של מדיניות זו יתגלגלו לפתחו של שר התקשורת הבא.