ברחוב יגיע כפיים 1 בתל-אביב עבדו קשה השבוע. מטה הבחירות של מרצ התפרס על חצי קומה נוספת בבניין, רמז אפשרי לאספירציות של יושבת הראש החדשה, תמר זנדברג. המבנה מיושן למדי, הריהוט שהוכנס דרך המסדרונות הצרים פשוט ודל, קצת כמו מצבו של השמאל מודל 2019. ובכל זאת, בשבוע שבו שורה של חברי כנסת נטשו את הספינה הטובעת של מפלגת העבודה, אפשר היה להתרשם מהאנרגיות במפלגה היחידה במחנה שלא מתחפשת באופן מלאכותי לימין או למרכז.

הסלוגן "שמאל זה מרצ" מעולם לא היה אותנטי יותר, אבל לאנשי המטה של זנדברג זה לא ממש מספיק. הפרסומאים והמסבירנים של המפלגה רוצים לצרוב בתודעה שהישראלי הממוצע, זה שנתפס כאיש מרכז עם נטיות קלות ימינה, הרבה יותר מרצ ממה שנדמה לו. עם כל הכבוד לשתי מדינות לשני עמים, לשלום ולכיבוש, הקמפיין החדש יבקש להזכיר שמרצ הובילה את המאבק לזכויות הקהילה הגאה, תחבורה ציבורית בשבת, השכלה גבוהה בפריפריה (מהפכת המכללות) ועוד שורה של נושאים אזרחיים-חברתיים שמייצגים מכנה משותף רחב.

ח"כ תמר זנדברג בנאום לאחר הזכייה בפריימריז לראשות מרץ. 22 במרץ (צילום: גיל יערי/ פלאש90)

קודם צריך להגדיר מיהו ישראלי, אומר לי מנהל ההסברה רן אהרן, לפני שמגדירים מיהו שמאלני. היום, הוא טוען, דמות המתנחל מצטיירת כישראלית יותר מדמותו של החילוני מתל-אביב. מרצ תנסה להגדיר מחדש את הישראליות, לפחות זו הליברלית, ורק אחר כך לחבר בין הנרטיב למפלגה. הרעיון היה להוביל את התהליך הזה עד נובמבר, אבל הקדמת הבחירות קיצרה משמעותית את לוח הזמנים. עם כל הכבוד למוחות המרשימים ולאידיאלים שהשמיעו, לשנות תודעה בחודשיים וחצי זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

האויב הכי גדול של מרצ, מעבר לשעון שמתקתק, הוא מה שמכונה "ריאל פוליטיק" – משהו שחובבי תכניות הריאליטי מכירים יותר כ"הצבעה אסטרטגית". על אף ההזדמנות להביא אל הקלפי אנשי שמאל שמאסו בהתחזות למרכז, בשעת המבחן רבים מהמצביעים הפוטנציאליים יבקשו להצביע למפלגה עם הסיכויים הגדולים יותר לייצר מהפך או לכל הפחות להוות אופוזיציה חזקה יותר. בבחירות 2015 הייתה זו המחנה הציוני – בסיבוב הקרוב זו עשויה להיות "חוסן" של בני גנץ. מרצ נתפסת במובן הזה כמפלגת "בוטיק", נישה בתוך המחנה, כזו שנעים להזדהות איתה אבל פחות נעים להפסיד איתה. אם להיות אוהד "הפועל" זה רומנטי גם כשהקבוצה סופגת, בסיפור הפוליטי הרומנטיקה מתחלפת בתסכול.

בני גנץ בשיחה עם מפגינים הדורשים לתקן את חוק הלאום סמוך לביתו בראש העין (צילום: פלאש90)

אנשיו של גנץ, צריך לומר, מבינים בדיוק את הריאל פוליטיק. זו הסיבה שהם בחרו השבוע לשבור את השתיקה של הרמטכ"ל לשעבר, דווקא בסוגיית חוק הלאום. כמה מהפרשנים הפוליטיים מיהרו להכריז כי מדובר בטעות ראשונה וקשה מצידו, כזו שתתייג אותו כאיש שמאל (לא עלינו) למרות מאמציו להישאר מעורפל, אולם נדמה כי לא הייתה זו מעידה אלא מלאכת מחשבת. הקמפיינרים של גנץ מבקשים לצרוב אותו כאלטרנטיבה היחידה לנתניהו, וכדי שזה יקרה הוא חייב להיתפס כך קודם כל במחנה שמחפש אלטרנטיבה. במילים אחרות, גם אם גנץ יצליח במאמץ רב "לגנוב" כמה מנדטים בודדים מהליכוד וסביבתה, ניצחון בבחירות הוא יקבל רק אם מסה קריטית משמאלו של נתניהו יצביעו "חוסן" בקלפי. באופן אירוני, זו כנראה הפעם הראשונה מזה שנים שהמילה "שמאלן" התקבלה כמחמאה.

מוכן להתלכלך

רמז נוסף ליכולת האסטרטגית של גנץ הגיע מזהות יועצי התקשורת שבחר לעצמו. מחד איתי בן חורין, יוצא יחידת "מגלן" ומי שהוביל בין היתר את הקמפיין של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, ומנגד רונן צור, מומחה לקמפיינים אגרסיביים שמחייבים לא פעם הסרת כפפות. בן חורין מגלם במידת מה את דמותו הממלכתית של גנץ, הביטחונית, את השיח החדש. צור לעומת זאת משקף את ההבנה שגנץ מוכן "להתלכלך", או לכל הפחות ערוך לחלקים הפחות ממלכתיים במשחק הפוליטי. עד עכשיו ראינו את גנץ הנסיך, השאלה מתי נראה את בני ילד רע.