במוקד הסיפור הזה עומדות 600 פרות, והבטחה אחת שניתנה לפני עשר שנים – ומעולם לא מומשה.
במרץ 2008 מקבלים ניר עם וניר עוז, שני קיבוצים ותיקים בנגב המערבי, מכסה לייצור חלב. בשלב הראשון מועברת המכסה למשק אומנה, עד להקמת רפת משותפת לשני הקיבוצים. שנה לאחר מכן, במרץ 2009, קיבלו רכזי המשקים של ניר עם וניר עוז הודעה משמחת ממנכ"לית משרד החקלאות דאז, יעל שאלתיאלי: שר החקלאות, שלום שמחון, החליט להקצות להם 6.4 מיליון שקלים, כתמיכה של 50% מעלות בניית רפת חדשה. התקצוב היה אמור להגיע מתכנית תלת שנתית של המשרד לחיזוק ישובי עוטף עזה. עבור קיבוץ ניר עם, ההחלטה על הקמת הרפת הייתה לא פחות מחבל הצלה.
הקיבוץ הראשון בנגב המערבי נאבק על קיומו
ניר עם שוכן בין שדרות לרצועת עזה. היה זה הקיבוץ הראשון שהוקם בנגב המערבי בשנת 1943. שלוש שנים מאוחר יותר הוא יהיה הבסיס ממנו יצאו מקימי קיבוצי 11 הנקודות שיישבו את הנגב. אחר כך תוקם בסמוך אליו גם מעברת העולים שלימים תהפוך לעיר שדרות. הוא אף פעם לא נמנה על הקיבוצים הגדולים או העשירים של התנועה הקיבוצית, ונסמך בעיקר על גידולי השדה שלו ועל מפעל לייצור סכו"ם. בתחילת שנות התשעים היו שחששו לגורל הקיבוץ שגני הילדים שלו התרוקנו. אבל אז החליטו הצעירים לחזור, לקיבוץ מופרט אומנם, אבל לנוף ילדותם.
לאחר הנסיגה מרצועת עזה הפך קיבוץ ניר עם לחזית. זהו היישוב שספג הכי הרבה נפילות של רקטות ופצמ"רים בשטחו. נפילות בשטחים פתוחים? במקרים רבים, אלו השטחים של קיבוץ ניר עם. כמו שאר תושבי הנגב המערבי, תושבי ניר עם נאחזו בקרקע, ולימדו את החברה הישראלית כח עמידה מהו.
התמורות שחלו בקיבוץ אפשרו מצד אחד את חזרתם של הצעירים לאזור, אך הותירו את החברים הוותיקים ללא משענת כלכלית שתחזיק את הפנסיה שלהם. הרפת הייתה תקוותם. עם הקצאת מכסת החלב, החלו בניר עם לעמול על הקמת הרפת המשותפת עם קיבוץ ניר עוז. לשני המשקים הוקצו שלוש שנים להקמת הרפת. אם לא יקימו את הרפת במועד תילקח מהם מכסת החלב. אין מכסה, אין רפת – אין פנסיה.
הבטחה בלי כיסוי
באותה התקופה לכולם היה ברור כי הקמת רפת חלב ללא תמיכה ממשלתית היא התאבדות כלכלית. אנשי ניר עם סמכו על ההבטחה שנתנו להם שר החקלאות שלום שמחון ומנכ"לית משרדו יעל שאלתיאלי. הם לקחו הלוואות מהבנקים והחלו בהקמת הרפת. הם לא ידעו שבאותם ימים בהם נתנה להם ההבטחה, הוציא היועץ המשפטי של משרד החקלאות חוות דעת, שבה נכתב כי להבטחה שנתנה המנכ"לית שאלתיאלי אין כל כיסוי.
מבצע 'עמוד ענן' בנובמבר 2012 תופס את הרפת בתהליכי בניה מתקדמים. פגיעה ישירה בסככות הנבנות מבריחה את הפועלים, וגורמת לעיכובים של חודשים בהשלמת הפרויקט. אחת התוצאות הקשות של העיכוב היא עלייה במחיר הפרה, שקפץ באותן שנים בעשרות אחוזים. בסופו של דבר, עלות הפרויקט כמעט כפולה מזו שתוכננה במקור, ועל בסיסה נתנה הממשלה את הבטחתה להשתתף ב-50% מהמימון.
לטקס חנוכת הרפת יגיעו שר החקלאות הנוכחי והקודם, מנכ"לים ושאר בכירי ההתיישבות. כולם מחייכים. הם לא יודעים שגזירת הסרט גוזרת את הרפת החדשה הזו לשיעבוד. השנים עוברות, שרי חקלאות מתחלפים בזה אחר זה. כך גם מנכ"לים. אבל הכסף המובטח לא מגיע. בינתיים נושאים המשקים של ניר עם וניר עוז בעלויות ההלוואה שלקחו מהבנקים. הרפת עובדת, אבל רווחיה לא ממנים את הפנסיות של החברים הותיקים. הם הולכים לבנקים לכיסוי ההלוואה.
לאחר נסיונות חוזרים לפנות למשרד החקלאות שיעמוד מאחורי ההבטחה, הגישו בינואר 2015 ניר עם וניר עוז עתירה לבג"ץ. חייבו את המדינה לעמוד בהבטחתה, הם דרשו מהשופטים. אבל בג"ץ עם כל הסימפטיה שלח אותם חזרה למשק בידיים ריקות. "ישנה אהדה בסיסית טבועה לעותרים" כתבו השופטים מזוז, רובינשטיין ומלצר בפסק הדין אך קבעו כי "במובן המשפטי, אותה הבטחה לא גיבשה הבטחה מנהלית מחייבת". על אף הדחייה של טענות העותרים, הוסיפו שופטי בג"ץ קריאה לממשלה "הנושא ניתן לפיתרון בהחלטת ממשלה מתאימה ומבלי שניטע מסמרות סבורים אנו כי יש מקום לשקלה בעקבות ההיסטוריה ומיקום העותרות".
בשורה התחתונה שופטי בג"ץ אמרו לאנשי ניר עם וניר עוז, כי בלי אישור היועץ המשפטי של המשרד אין להבטחות המנכ"ל והשר כל תוקף משפטי ובלי חשב המשרד אין להבטחות תוקף תקציבי. לכן, עם כל הסמפטיה הם לא יכולים לחייב את המדינה לעמוד מאחורי ההבטחות. שניים משלושת השופטים שימשו בעברם כיועצים משפטיים לממשלה. הם מכירים את הבעיה מקרוב. בכל זאת הציעו השופטים למדינה למצוא את הדרך ולסייע לקיבוצים ניר עם וניר עוז. החלטת ממשלה פשוטה, הסכום לא גדול. הדבר בהחלט אפשרי.
להיות חזקים ולהרגיש מופקרים
מאז פסקו שופטי בג"ץ את שפסקו, חלפו עוד שלוש שנים ושני סבבי לחימה מול עזה. אנשי ניר עם וניר עוז עוד לא נואשו. הם המשיכו לפנות לחברי הכנסת, לשרים ולפקידי המדינה. הפניה האחרונה הייתה ליו"ר ועדת הכספים משה גפני (יהדות התורה) שמצידו שלך בנובמבר האחרון מכתב לשר האוצר ולשר החקלאות בדרישה שימצאו פיתרון לנושא. גפני, כמו רבים לפניו, הפגין הרבה אמפטיה לאנשי ניר עם וניר עוז וניסה לעזור. אבל בינתיים פוזרה הכנסת. תגובה מלשכתו של כחלון לא הגיעה. גם לא מזו של שר החקלאות אורי אריאל.
תושבי ניר עם וניר עוז, העורף האיתן שאנחנו אוהבים להתגאות בו, ממשיכים לעמוד חסרי אונים כשהם רואים איך השקעתם עובדת רק כדי לממן את הבנקים. הם לא רוצים לומר נואש, אבל נמאס להם להיות חזקים ולהרגיש מופקרים.
