כשנכנסתי בפתח הדלת החורקת הם ישבו שלושה מול האש, בשקט, כצופים בטלוויזיה. מוסיקה רכה התנגנה. שתיים ישבו זו לצד זו, אחת מהן מוכרת לי, השנייה בכלל לא. יש לה גומת חן אחת ועור פנים בהיר וחלק וחיוך יפה. היא בעלת חזות תמימה ושובבית ומרגישה לי קרובה ורחוקה. אני לא יודעת אם יש לי כוח לאנשים לא מוכרים שכמותה.
כשף נקרא לה. בהמשך תבינו למה.
חי מושיט ידיו אלי לחיבוק, אני רוכנת אליו לחיבוק של חברים, לא לגמרי מתמסרת למגעו, משהו בי נמנע מלהרגיש. אני נוחתת לאט. מתקרבת לדניאל, מסתכלים בעיניים לשלום. לפעמים הגוף שלי מגיע פיזית למקום, אבל לוקח עוד זמן עד ששאר החלקים שלי מגיעים ואפשר להיפגש. לא בא לי חיבוקים על אוטומט. אני מנסה להרגיש מה בא לי בגוף.
מזל שערב שלם לפנינו. כל אחד נוחת ממקום אחר ועוד לא ברור איך יתארגן הפסיפס. חוסר וודאות של ראשית סיפור. פשוט. בלתי ידוע. כמו כל הרגעים בחיים, בעצם. נפגשים מחדש, אם מסכימים לכך, גם אם נפגשנו כבר בסיפורים אחרים.
גזירי עץ דקים עולים בלהבות, מכינים את הקרקע לכניסתם של גזעי העץ העבים אל הקמין. ריח תבשיל עולה מהמטבח, בקבוק יין נפתח.
"אני סקרנית להכיר אותך" אמרתי למוכרת לי מבין השתיים.
היא סקרנית להכיר גם אותי, מסתבר (מנומסת או שבאמת מתכוונת? אין לדעת).
"לא נפגשנו מחוץ לפייסבוק" אמרתי.
"אז הנה, הערב זה קורה" השיבה.
בין מזרנים וכריות ומנורות קטנות ובטטות בתנור ואבוקדו בשל וקידוש של ליל שישי גלשנו לשיחה, הקשבה, צחוק. רגע צוללים למקום אישי, וחוזרים אל פני המים בפטפוט וצחקוק לסירוגין. כל אחד יושב במקומו, הישענות קלה, הגוף נרגע. מידי פעם שקט, נשימה.
מושכים את קצה החוט הנטווה וטווה חיבורים שבינינו ורואים מה מתגלה. החוט העדין נמתח ורוטט, למשל, כשיד נשלחת לליטוף בשיער. אני מדלגת למקום אחר בערימת הילדים הזאת. "זה מתאים?" שואלת בטרם. היא מהנהנת, ההיא שהייתה מהפייסבוק ועכשיו היא אשה יפה שוכבת לידי וראשי נח על בטנה. צורת שדיה מתבררת מעבר לחולצתה. אני מרגישה שאנחנו דומות. שיש משהו שמחבר אותנו. אינני יודעת עדיין מה אבל זה ללא ספק שם. היא יצירתית ונראית חיה ושמחה. אני מרגישה קרובה והיא מלטפת את גבי. אני שמחה בקרבתה ומרגישה את כל יכולתי להתאהב בה, בעולם, באנשים, ברגע הזה ממש.
הזזנו הצידה את השולחן הקטן שחצץ בינינו והשתרענו אל תוך המרווח שהתפנה. הפאזל מתארגן מחדש. חריקת דלת נוספת נשמעת כשבריה חדשה וממושקפת נכנסת למרחב. תוך דקות ספורות כשף והיא פוצחות בשירה וקולן ממלא את החלל. אנחנו משוחחים ושרים ומזמזמים ומהמהמים לסירוגין.
עוד תו וצליל מלווים את הרפיית הגוף הפיזי. אש עדינה, לא פראית דווקא, בוערת בקמין ובתוכנו. חם וסמיך והחולצות מתחילות לרדת.
ליבי רוכנת לכיווני מעל הבטן של דניאל: "אני רוצה להתנשק איתך".
"התנשקנו כבר" אני עונה.
"כן, התנשקנו בקטנה, אני רוצה נשיקה ממש".
רכנתי לכיוונה ופה אל פה נפגשו. זה היה נעים. כשהגיעה הנשיקה לסיומה הסתכלתי סביב ופגשתי זוגות עיניים מתבוננות סביבנו.
"להתנשק עם גבר ועם אשה זה כל כך שונה", אני אומרת.
"רק אחרי שהתנשקתי עם גבר הבנתי איך להתנשק" אומר חי ורוכן אלי, "אני צריך להתגלח" הוא אומר כמתנצל.
(לי לא אכפת בכלל אני רוצה שינשק אותי תמיד וגם עכשיו)
פתאום חשה עיניים אחרות נעוצות בי. אפשר לדעת כשמישהו מסתכל עליך. אני סוקרת במבטי ומאתרת את מקור המבט.
"גם אני רוצה להתנשק איתך." אומרת כשף.
"איזה יפה את", היא אמרה לי כבר כמה פעמים.
עובר לי בראש שאני יכולה להיות מאוהבת בה.
"את רוצה?" היא שואלת.
"כן" אני עונה.
רכנתי לעברה. רגע של סקרנות ושאלה, מה הדרך שימצאו השפתיים זו אל זו? הנשיקה החלה עוד לפני שהחלה. סנטימטר ועוד סנטימטר, רגע לפני מגע נפגשו עיניים.
כשף רכה ויפיפייה. הרגשתי תשוקה מפתיעה כשהשפתיים שלה ליטפו את שלי ושלי את שלה. הנשיקה קיבלה חיים משלה, לפתה אותנו והצמידה, ידיים, מותניים, חזה. התנשקנו ארוכות. לא הייתי בטוחה מתי ואיך להפסיק כי זה היה כל כך נעים.
המשכנו לדבר ואני רוכנת מעליה. "את כל כך יפה" היא אומרת שוב. "את כל כך יפה" אני אומרת לה בחזרה. הסתכלנו בהתפעלות זו בזו. זמן רב לא התעוררה בי תנועה שכזאת בגוף בשל נוכחותה של אישה.
"לילית, תראי מה זה… הפטמות של כשף ממש רגישות." דניאל מפנה את תשומת ליבי כשהוא נוגע לא נוגע בעדינות בפטמה של כשף מבעד לשמלה והיא נאנחת. ידו השנייה מונחת על מותני ואני מלטפת את שיערו.
היא מתלבטת בינה לבין עצמה כמה להתמסר לעונג האפשרי לה כאן, נשענת ופושטת צווארה לאחור, מתמסרת לרגע. דניאל מסתכל אלי ושנינו מסתכלים אליה כשהיא נאנחת בעונג, עיניה עצומות. אני מתקרבת לצווארה ונושפת עליו קלות. כשף מגיבה ברטט של הפתעה. עורה סומר. אני מתבוננת בחזה שלה. שדיים יפים, פטמותיה זקורות תחת בד השמלה.
"אפשר?" אני שואלת ומקרבת ידי, מחכה לתשובה. היא מסכימה. אני מלטפת, לאט לאט, בודקת איך זה בשבילי לחוש את החזה שלה. לראשונה מזה זמן נוגעת בשד של אשה כך. הסטתי מעט את מחשוף השמלה, והשד נחשף על תפארת פטמתו. ניסיתי לקרוא בחזה שלה איך מרגיש לה המגע שלי, כמו כתב ברייל.
דניאל הסתכל עלי נוגעת בה, שנינו נפעמנו מהיופי הנגלה – יופי העונג שלה. פטמה ורודה ובהירה, עגולה ורכה. פרופורציה מושלמת בין הפטמה לשד. חשתי את התגובות שלה כשנגעתי בה כמו שאני אוהבת שנוגעים בי.
"כשף, יש לך ציצים מדהימים", אני מחמיאה לה. סיבוב עדין בהיקף של השד, לא להיצמד דווקא לפטמות. מגע איטי-איטי, עדין-עדין. (בלי לוותר על הצד של הציצי!) מידי פעם נעזרתי בלשון, מדגדגת קלות ומנשקת, מציירת בלשוני שבילים על חזה ומשהה לרגע נשימה אטית על הפטמה, בודקת מה קורה לי בגוף, ומה קורה לה, ואת נקודת החיבור.
מול גברים יש שני צדדים מובהקים שיוצאים ממני: טורפת ונטרפת: או שאני רוצה לכבוש אותם, או שאני נכנעת ומתמסרת. ברור שאפשר לשחק בין שניהם אבל אלה שני מצבים מובהקים. ואילו במגע עם אשה לא ברור מה הצדדים שיצאו ממני, הכל הופך לאפור, לרצף. הדפוסים הרגילים שלי לא עובדים שם. זה מסקרן ומפחיד כאחד.
אורסולה דלה גוויין, סופרת המד"ב הדגולה, בספרה המדהים "צד שמאל של החושך" (ספר חובה!) מתארת מציאות פנטסטית המתרחשת בכוכב אחר, בה לבריות אין מגדר. בתקופת ההזדווגות שמתרחשת אחת ל…(כמו ווסת) כל בריה הופכת לזכר או לנקבה ומזדווגת בהתאם. בתום התקופה חוזר הגוף למצב הבלתי-מגדרי-מיני. לא ניתן לדעת מראש לבני איזה מין הופכים בתקופת ההזדווגות, ובעצם כל הבריות מתנסות גם בהיות זכר וגם בהיות נקבה, במחזורי הזדווגות שונים.
אז מי מובילה? כשף או אני? אני זו שמענגת אותה והיא מתמסרת למגעי, ועם זה היא זו שביקשה ממני להתנשק, החמיאה לי כמה שאני יפה ויזמה את האינטימיות בינינו. כשהתנשקנו הרגשתי את ההשתתפות של שתינו בנשיקה, ואת המשחק העדין של הכוח ועוצמת המגע. לקחת, לתת, לאפשר, לקבל. אני אוחזת אותך, ואת אותי. כל חוקי המשחק ה"רגילים" שבין גבר ואשה נמסו בטריטוריה שנפתחה בינינו. לרגע יצא ממני משהו "גברי" או "זכרי". כשעינגתי אותה ובמיוחד כשתפסתי אותה ונישקתי בלהט. משהו בי החזיק, הוביל וקבע את הקצב. אני מפחדת מהחלק הזה בי וגם סקרנית לגביו.
לפתע הגוף שלי ביקש שינוי מיקום במרחב. קמתי במהירות והלכתי לעשות פיפי וקלטתי שהתחתונים שלי רטובים. לא… לא עשיתי פיפי במכנסיים. הייתי מופתעת מהכישוף והכיסוף שהתעורר בגוף בעקבות המגע עם כשף.
חזרתי אל הסלון והתבוננתי. איפה אני רוצה להיות עכשיו? הסתכלתי על הגופים המוארים באור נוגה והתיישבתי בין דניאל לליבי.
בזווית עיני ראיתי את חי וכשף שוכבים זו מול זה, מלטפים ובודקים, פניהם צמודים. כפות ידיהם כמו משוחחות זו עם זו, כבתוך בועה משלהם. כפתור נלחץ בתוכי. אני חשה את המשיכה שביניהם ואני לא חלק מזה. הם יוצרים אינטימיות. תמרור אזהרה בתוכי מהבהב ואני כבר מדמיינת בראשי אותם שוכבים. אני מדמיינת רגע שהיה ביני ובינו והנה היא במיטתו והוא עושה אתה אהבה כמו שעשה איתי.
מחשבות מכאיבות עולות: אני כלום בשבילו. אני בת החלפה. בלתי-מיוחדת לחלוטין. התמונה האפשרית מתחדדת בראשי כבסרט. אני קולטת את הסרט. וממשיכה להסתכל בהתרחשות הממשית, לא בסרט המתנגן בראשי, מרגישה את הדקירה בתוכי, אי שם בבטן, בסרעפת. הדקירה אומרת שהיא יפה ממני, מושכת ממני, שאותי הוא כבר "השיג" ואילו היא חדשה ומסקרנת, כמו שפעם אני הייתי עבורו ולא אהיה עוד לעולם.
הרגשתי את הצורך שלי להיות הכי חשובה. הכי רצויה. רציתי שהיא תהיה איתי. רציתי שהוא יהיה איתי. רציתי שהם יהיו שלי, ובעיקר שהם לא יהיו אחד עם השנייה. שיהיה לי את הכל רק לעצמי. לא רציתי לחלוק.
בנשימה אחת שוחררה המחשבה וראיתי את היופי שבשני היצורים היפים האלה, נוגעים ומתקרבים. הדקירה התחלפה בנשימה. ידעתי שאני מיוחדת ואהובה ומושכת, בדיוק כמוהם. וידעתי שהדקירה תחזור.
שוב עורבבו הקלפים בחדר ומצאנו את עצמנו חי ואני יושבים מימינה ומשמאלה של ליבי. ליטפנו אותה, כל אחד בצד הקרוב אליו. מבלי אומר התחלנו מתאמים את התנועה, מעלה ומטה לאורך גופה במשיכות ארוכות, מידי פעם לוחצים פה ושם, קשובים לתגובת הגוף.
עינגנו אותה כאיש אחד, מזמנים את נקודות המפגש בין הידיים שלנו הלוטפות זו את זו בעודן מלטפות אותה. נוגעים וננגעים באותה תנועה. הוא מקרב שפתיו אל צווארי, זיפים מדגדגים, שפתיים נפגשות כשאני שולחת ידי אל הירך שלה. נענו ביחד ובתיאום. הוא מסמן לי במבט ובתנועת יד להוריד חולצה. אני מתעלמת. לא בא לי להוריד. שולחת לשון אל צווארו בתגובה.
מגע חקרני וסקרן. לשנו את ירכיה של ליבי, טפחנו וניערנו, ואחר כך רפרפנו במגע עדין-עדין-עדין, מציירים קווים בקצות האצבעות במעלה פנים הירך עד המפשעה, מטיילים על התחתונים. מסתכלים זו על זה, מחויכים קלות כשאנחנו מפעילים רטט בגופה, ולרגעים רציניים כחוקרים, בתשומת לב מלאה לתגובת הגוף שלה החוזרת כבומרנג ומהדהדת בגופנו.
אנחנו מפלצת עונג שיודעת מה כוחה ולא משתמשת בכולו, בכוונה. פשוט כי אין צורך. אנחנו נוגעים בה כמו שבא לנו וזה מספיק מענג ולא צריך יותר. ארוס דק, בלגימות קטנות. אין צורך להסתער, רק לנשום.
נהיה לי חם. פשטתי חולצתי.
"יש לנו ציצים דומים" כשף לא אחרה להגיב ( אני צוהלת חרש בתוכי! הציצים שלה מרהיבים באמת. איזו מחמאה).
**פתאום בעודי כותבת אני מדמיינת את גופה, ואת גופינו נפגשים. מתי דמיינתי מישהי כך? אני כותבת והתרגשות קלה עולה בי.**
"אני צריכה לנהוג הביתה וכבר מאוחר" עומדת כשף מעלינו ומתארגנת ליציאה.
כשף הלכה, לא לפני שהתחבקנו ארוכות. בתוכי ידיעה פשוטה שניפגש שוב בקרוב.
