דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

שדרות ובית והחיים עצמם

מחשבות שעלו בי בדרך לעיר שדרות:

מבנים פגועים, שאריות של טילים, בטונדות מכוערות, גושי בטון אפורים, ברלין המחולקת, חומות, צ׳ק פוינט צ׳ארלי, עצבות.

המציאות, כרגיל, לא קרובה למחשבות מוטות התקשורת, הסטיגמות, הקבעונות והריחוק המובנה שבין מרכז ופריפריה, בין מדינת תל אביב ומדינת ישראל. אם תרצו, מקרה פרטי (נוסף) שדומה במיקרו לתמונת המאקרו של ישראל בעולם. הרי ישראל היא מדבר עמוס גמלים והרחובות שטופי דם מפיגועי תופת וסכינאות. איך אפשר בכלל לחיות פה… לא ככה?

גן המשאלות. צילום: דן לזר
גן המשאלות. צילום: דן לזר

 

ואז המחשבות התחלפו, לאטן, בכאלו חיוביות יותר, מוסיקה עלתה במחשבתי, התחלתי לזמזמם לעצמי.

"אל מול גבולות השעון / ממרחקים אבודים / אני יכול עוד לזכור / בית קפה קטן אפור כשהיינו ילדים / בחום השמש / ביום של חג או יום של חול / שדרות ובית תוף וכינור."

השיר של להקת שפתיים התנגן בראשי כשכבר הייתי בפאתי שדרות. פגשתי שם את רז, העורכת שלי ב'דבר ראשון', ואחד הדברים הראשונים שהיא שאלה אותי היה: "מה עולה לך בראש כשאתה שומע את השם 'שדרות'?".

חייכתי, היא הימרה על קסאמים, אבטלה ומוסיקה. כולם היו שם. ככה החיים כנראה, קצת סטיגמה, קצת מציאות, לפעמים הכל מתערבב.

הסיור השדרותי שלי החל על גבעת קובי, המוכרת יותר כגבעת הקסאמים. עזה נראית מכאן כאילו אפשר לקפוץ מן הגבעה ולרוץ אליה. וחוץ מזה, שלווה כזו, מרוחה כמקשה אחת של בטון ומלט ואין שום דרך לדעת, או להעריך, מה קורה בפנים. המרחק משרה שלווה על המראה האורבני הזה, ואפשר לדמיין מציאות אחרת, שהייתה באמת ולא רק בדמיון. פעם היחסים בין שדרות ועזה היו אחרים, פעם היו נוסעות מכוניות מעזה לשדרות ובחזרה, פעם השדרותים הכירו את העזתים, חיו ביחד. היום כמובן הקשר היחיד בין הערים הוא כאשר רקטות נשלחות משם לכאן וטילי יירוט או תקיפה נורים מכאן לשם.

אבל על הגבעה רואים הכל, רואים את הקרבה, ורואים את הריחוק. זה לא מחזה נעים, כך הרגשתי, כאשר עומדים על הגבעה (ולפעמים אפילו יושבים) לצפות ברקטות מתעופפות מצד לצד, יש למראה הזה כמה וכמה רבדים ותחושות נלוות, ואולי בדיוק לנקודה הזו מתרכזת כל הרעה החולה, ואפילו הטרגדיה, שבקשר הזה, העכשווי, בין עזה ושדרות.

עזה, מבט מגבעת הקסאמים. צילום: דן לזר
עזה, מבט מגבעת הקסאמים. צילום: דן לזר

 

אחר כך נסענו קצת ברחבי העיר. לא תמיד זו הייתה עיר, רק ב-1996 קיבלה את המעמד הרם. בבית הקברות סיפרה רז ששום דבר לא בא בקלות לשדרותים. החל מן הקרב על אופי ומקום הקבורה שהחל את מסעם של אנשי העיירה הקטנה אל העצמאות העירונית מן הפטרונים בישובים הסמוכים, גבים ודורות, ועד ימינו אנו, תקציבים, אישורים, כמובן המצב הביטחוני וגם בעיות כלכליות שהיו נחלתם של התושבים שנים רבות (בתחילת שנות האלפיים הגיע אחוז האבטלה בעיר לכ-20% עם פשיטות רגל רבות ועזיבות של עסקים רבים במקביל להתרחבות ירי הקסאמים על העיר) – שום דבר לא הלך חלק ובקלות במקום הזה. ואולי הקשיחות הזו, ההיאחזות בקרקע, וחשוב מכך, בחיים, היא ההגדרה האמיתית של חוסן? רז שאלה אותי מה הוא חוסן ולא ידעתי להשיב. יש לו כל כך הרבה משמעויות.

כצלם היודע כמה קל לברוא מציאות, אפשר היה לפרסם כמה תמונות מהונדסות בקלות ולהציג עיר מסוגרת, אפורה, מבוטנת וממתינה לגל הקסאמים הבא, ואז לדבר על חוסן, אבל אחרי מסיבת הריקודים של המלצריות ב״חומוס של טחינה״ במרכז העיר לצלילי רייב מטורף של ביטים אלקטרוניים, נדמה לי שאני אשאר עם התמונה (תמונת הניצחון?) של שדרות השמחה, התוססת, הצעירה, התל-אביבית משהו, השוקקת חיים… והחסונה.

היום, 2019, סיור ברחובות שדרות לא יזכיר דבר מן הקושי שאפיין את עשרות השנים הראשונות. שדרות, שקמה כמעברה לעולים מכורדיסטאן ואיראן, המשיכה לקלוט גלי עלייה ממרוקו ורומניה, לאחר מכן גלי עלייה משמעותיים מאתיופיה ומברית המועצות (בעיקר קווקז) התמודדה ככל שעבר הזמן עם כל הרבדים והשכבות, העומס והשוני התרבותי, ולמרות שההתמודדות, הישראלית יש לומר, של כל גל עלייה עם קודמיו לא הייתה קלה, היום העיר משגשגת ופורחת, ובמיקרו אפשר לומר, לפחות בתחושה שלי, שניכר פה מקרה פרטי של המאקרו הישראלי, רפרנס לאותו מערכון של חבורת לול על העולים הוותיקים הצוחקים לחדשים, עולם כמנהגו נוהג. כך היה גם בשדרות, וכולם בסופו של דבר עברו את ההיתוך של הכור הישראלי והפכו לישראלים מן המניין. מבחינה זו שדרות לא שונה מערים ויישובים אחרים בישראל, מבחינה זו שדרות לא מיוחדת בפני עצמה.

שדרות. צילום: דן לזר
שדרות. צילום: דן לזר
גן משחקים בשדרות. צילום: דן לזר
גן משחקים בשדרות. צילום: דן לזר

סיירתי בעיר לבדי בחלק האחרון של היום, פגשתי מקומיים פה ושם, שוחחתי קצת, ניסיתי לנשום את ההוויה הזו ולעמוד על טיבה. כמה אנשים, במקומות שונים, אמרו לי שהעיר עוברת בשנים האחרונות שינוי משמעותי. התפתחות. אוכלוסייה חדשה שוב נכנסת לכאן, התפתחה סצינת בילויים חדשה, שדרות היא גם בירה קולינארית איזורית ומסעדות, פאבים, ברים ובתי קפה נפתחו בה. דברים מתרחשים, יש ווייב. זה כבר לא רק "חומוס של טחינה", מוסד שיקי/קולי שהביא את תל-אביב אל שדרות. אלו כבר מוסדות שקמו ועומדים בזכות עצמם, בתי עסק העומדים על שתי הרגליים ומייצבים את הסצינה המקומית ברמה גבוהה וטובה. שדרות היא כבר לא עיירה קטנה וגם לא עיר במצוקה, שדרות היא אייקון אורבני באיזורה, וסמל להצלחה.

ובכל זאת, אחרי כל הדברים הטובים, חייבים בכל זאת גם לחזור אל (חלק מן) המציאות, זו של עיר דרומית הגובלת בעיר עזה, וחוטפת מדי פעם רקטות עם התרעה של 15 שניות. האיום הביטחוני הזה ניכר. ניכר בשכונה החדשה הנבנית בימים אלו בשדרות, דווקא באיזור הפונה ישירות לכיוון עזה ("הם הולכים לחטוף" אומרת רז…), ניכר במיגוניות הנוכחות בכל מקום ברחבי העיר, על המדרכות, בגני המשחקים ובקומפלקסים של בתי מגורים ישנים המחוברים יחד (מבני רכבת), ניכר במחסן שאריות הרקטות בחצר תחנת המשטרה במרכז העיר. ובמקביל, ולא במנותק, משהו מן העיירה של פעם עדיין קיים כאן, בעיר הזו, משהו שהיה נוכח עשרות שנים ולא נעלם אחרי שני עשורים של עירוניות מתחדשת. החנויות הקטנות במרכז העיר, המכולת (עוד יש מכולות!) של ששון, עם הבלאגן האין-סופי שבה, הפרלמנט שיושב ושותה בירה באמצע הצהריים, האנשים הטובים היושבים בחצות היום על ספסל ומתחרדנים בשמש הטובה, מאחלים לך כל טוב ובריאות טובה, פרנסה טובה, חיים טובים. בכל אלו כבר קשה יותר לפגוש בתל אביב, ועדיין אפשר במקומות הקטנים יותר, המרוחקים יותר ואני מעז עכשיו ללכת קדימה ולומר – הישראליים יותר.

עיר עם ניחוח עיירה. צילום: דן לזר
עיר עם ניחוח עיירה. צילום: דן לזר

 

עיר עם ניחוח עיירה. צילום: דן לזר
עיר עם ניחוח עיירה. צילום: דן לזר

"זו עיר שמתאהבים בה", אמרה רז בסוף הסיור שלנו בעיר. אני יכול להבין היטב איך ומדוע. פגשתי את ישראל, בשדרות, ואני אוהב את ישראל, ואת הישראלים.

"אני יכול עוד לזכור, בית קפה קטן אפור כשהיינו ילדים, בחום השמש, ביום של חג או יום של חול" אומרות מילות השיר. כן, אני מבין למה בשדרות אפשר עוד לזכור, כי משהו מאז עוד כאן, אולי, ואם את זה מרגיש אורח לרגע, בטח שזה הרבה יותר חזק אצל מי שנולד כאן, גדל כאן, חי כאן.

שדרות ובית, פזמון השיר, ואני אמשיך – בית טוב, בית שראוי להתגאות בו.

שיירי קסאמים בחצר המשטרה. צילום: דן לזר
שיירי קסאמים בחצר המשטרה. צילום: דן לזר
ששון, מכולת במרכז שדרות. צילום: דן לזר
ששון, מכולת במרכז שדרות. צילום: דן לזר
המכולת של ששון. צילום: דן לזר
המכולת של ששון. צילום: דן לזר
מיגונית בשדרות. צילום: דן לזר
מיגונית בשדרות. צילום: דן לזר
צילום: דן לזר
צילום: דן לזר
מיגונית בשדרות. צילום: דן לזר
מיגונית בשדרות. צילום: דן לזר
אנשים טובים באמצע הדרך. צילום: דן לזר
אנשים טובים באמצע הדרך. צילום: דן לזר
מיגונית בגן משחקים בשדרות. צילום: דן לזר
מיגונית בגן משחקים בשדרות. צילום: דן לזר

 

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!