דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

לשחק את המשחק ההגון של גורדון פאשא קשישא

אחת הדמויות שסימלו את המהות הוויקטוריאנית היתה דמותו של צ'רלס גורדון פאשא; הוא שימש כאחד מדמויות הבריטי המשחק על פי כללי המשחק ההוגן. עבור תושבי האי הבריטי האפרורי והירוק בה במידה, האימפריה הציעה את האפשרות לצאת ולשחק את המשחק האימפריאלי. במשחק זה יכולת להפוך לאדם עשיר אם גילית שדה יהלומים או מכרה זהב, אבל באותה מידה יכול היית לחלות במלריה או למות מהכשת נחש ארסי –  ומכאן טמון הרעיון של המעז מנצח (Qui Audet Adipiscitur).  לכן, הדבר היחיד שנשאר, היה לשחק ולשחק את המשחק. התאווה לספורט היא זו שעצבה את התרבות הן בבריטניה והן בקולוניות שלה, אבל בבסיס התרבות של האימפריה הבריטית עמד הרעיון של המשחק ההוגן.

רעיון זה הוטמע והפך לחלק מיסודות האימפריה הבריטית. הגיבור בו משחק את המשחק ההוגן, והוא גם החוקר שמביא להתקדמות המדע, ולמסעות וגילויים שסיפקו את ההילה למעמד החברתי מסוים. והילה זו התבססה על התחרות. המוטו שלה היה שלא ההפסד או הניצחון הם החשובים – אלא ההשתתפות במשחק היא החשובה. תפיסה זו עיצבה חלק חשוב בתרבות הבריטית, ובמקרים רבים היא היתה חשובה יותר אפילו מהחיים עצמם.

ליבה של אפריקה היה היעד עבור הוויקטוריאניים, והשיגעון שלהם היה להעניק שמות לאזורים לא יודעים ולא נחקרים. הסיבה לכך היתה שמרבית מרכז אפריקה (באותה תקופה) עדיין לא מופה ונחקר, ומספר לא מבוטל של מסעות היוו נסיון להגיע אל מקורות הנילוס, אחד הנהרות המפורסמים בעולם. היו אלו ריצ'ארד ברטון וג'ון הנינג ספיק; שגם יצאו למסע בן שנתיים בג'ונגל לעבר מקורות הנילוס. ברטון היה המפורסם מבין השניים: הוא ידע 29 שפות והצליח להיכנס לכעבה במכה מחופש למוסלמי. הוא אף תרגם לאנגלית את סיפורי אלף לילה (הידוע בשם "לילות ערב") והיתה לו צלקת מאיימת על שתי הלחיים ועיניו שידרו אימה – בעוד ספיק – חובב הטוויד – היה ההפך הגמור ממנו.

במהלך המסע הזוג למד לתעב אחד את השני והם הפכו ליריבים אדוקים. ואולם, הם נסעו יחד למעבה הג'ונגלים של אפריקה במשך שנתיים, כשהם נלחמים במחלות טרופיות וחיות פרא. הלכה למעשה מדובר במסע די הירואי ומסוכן, כי בתקופה זו מרכזה של אפריקה לא היה ממופה כלל. לאחר שברטון חלה במלריה, ספיק המשיך הלאה והוא היה הראשון שצפה לראשונה במימיו של אגם ויקטוריה, כשברטון נשאר מאחור במחנה.

ספיק ניחש שמדובר במקורו של הנילוס, ולימים אכן הוכח שמודבר באחד ממקורותיו של הנילוס (הנילוס הלבן). לאחר שספיק חזר למחנה אחרי שישה שבועות היעדרות, הוא פגש את ברטון וסיפר לו על מציאת מקורות הנילוס. ברטון השיב לספיק שהוא לא מצא באמת את מקורות הנילוס, והם הסכימו לא לדבר על הנושא עד לסוף מסעם והם שמרו על שתיקה בריטית צוננת. ספיק, ברטון, הנרי מורטון סנטלי ואחרים שנכנסו ויצאו מיערות הג'ונגלים של אפריקה, דרום אפריקה ועוד – כל אותם פורצי הדרך אל האימפריה – הם אלו שעזרו ליצור את דמותו של הגיבור הבריטי. הם לא היו רעבים לכוח אימפריאלי, אלא לידע ולריגושים.

ג'ון הנינג ספיק על רקע אגם ויקטוריה והנילוס הלבן 28 ביולי 1862 - מקור מלון ספייק קמפלה (Kampala).
ג'ון הנינג ספיק על רקע אגם ויקטוריה והנילוס הלבן 28 ביולי 1862 – מקור מלון ספייק קמפלה (Kampala).

דוחות המסע (לאפריקה, מדינות דרום אמריקה, הלבנט והמזרח הרחוק וגם לקטבים), השפיעו על ז'אנר סיפורי הרפתקאות עבור ציבור בריטי, שהיה רעב לדיווחים אלו. דוגמה טובה הינה הספר 'מכרות המלך שלמה', שנחשב לרב מכר (כבר בשלהי המאה ה-19) ועובד לסרטים רבים. ואולם, התמה המרכזית בו דומה לספרים רבים מתקופה זו: זה סיפורה של חבורה היוצאת להרפתקה, כדי לנסות ולהשיג את המשחק המושלם. במהלך העלילה הם חוצים יבשות וממפים אזורים חדשים במטרה להשיג אוצר עתיק. לסיפורים אלו צורפו מפות שעוצבו כמפות אוצר. בעולם זה, דמות האישה היתה הדמות שעל הגבר לשלוט בה, ולהעדיף את חברת הגברים. אלו היו הסיפורים שנקראו על ידי בני הנוער באותה תקופה.

סיפורים אלו עצבו את דמותו של 'הבחור ההגון' (A Decent Chap). אלו היו גיבורים הוגנים, צודקים, שהאמינו בצדקת דרכם שלהם ודרכה של האימפריה. את הדמויות האלו היה ניתן לפגוש בכל רחבי האימפריה: ח'רטום, קולקטה, קייפטאון, הונג קונג ועוד. אלו היו גברים לבנים, שעבורם האימפריה היתה אחד מגרש משחקים אחד גדול, אבל היתה זו הרפתקה המיועדת לגברים בלבד.

הדמויות הללו היו מלאי סתירות: מצד אחד הם ידעו להסתמך על עצמם, אך מאידך הם ידעו גם לקפוץ לדום כשנשמעה הפקודה. אלו הם הערכים שבתי הספר הפרטיים הבריטים (Public School) ניסו להנחיל. אלו היו המקומות בהם עוצבה הנהגת האימפריה הבריטית. בפנימיות, הילדים נאלצו לעבור תהליך התבגרות מואץ כדי להיות חלק מהנוף האימפריאלי. בתי הספר האלו פעלו נגד הנוחות של חיי המשפחה, ותפקידם היה להפוך את הנערים לג'נטלמנים נוצריים. הם היו היהלומים שבנזר הבריאה הבריטי, ותפקיד בית הספר היה למרק את אותם יהלומים.

תלמידי בית הספר איטון בחגיגות יוני 1932 – מקור ויקיפידיה אנגלית
תלמידי בית הספר איטון בחגיגות יוני 1932 – מקור ויקיפידיה אנגלית

המודל החינוכי עבור בני האליטה הזו, היה המודל החינוכי של הרומאים. זה היה חינוך בו ההסתכלות לא היתה קדימה, אלא אחורה אל תקופה בה הפצת התרבות נעשתה בכוח הזרוע. דבר זה השתקף בתוכנית הלימודים, שמרביתה הוקדשה ללימודים קלאסיים. בתי ספר אלו, לא יועדו ללימודים כלליים, אלא עבור ערכים 'נוצריים' דוגמת משמעת, כבוד למסורת וטקסים, שנתפסו כבסיס לבניית אופי. בבתי הספר האלו היה ניתן למצוא שתי דתות: הנוצרית והספורט, ובמקרים רבים דת הספורט היתה יותר פופולארית, והיא גם תהפוך להיות אחת מאבני היסוד של האימפריה הבריטית.

התפיסה הכוללת היתה שהספורט הינו הבסיס לגדולתה של בריטניה ולזהותה הלאומית. ערכי הספורט המאורגן היו אמורים לשקף את ערכיה של האימפריה: כוח פיזי, רוח צוות, והרצון להשתתף בכל משחק באשר הוא משחק, ושהערך המוחלט במשחק לא היו הניצחון או ההפסד, אלא הרעיון של לקיחת חלק במשחק. תפישה זו שוקפה רבות בשירים שעסקו בספורט, ובמיוחד בשיר ויטאי לפמה-לפיד החיים (Vitai Lampada- The torch of life) מאת סר הנרי ניובולט (Newbolt).

שיר זה נכתב על הקרבות של האימפריה באפריקה, ובמיוחד על המלחמות המהדיות. השיר עצמו מספר על נער הנמצא רגע אחד במשחק קריקט בו הוא מתבקש לשחק את המשחק; וגם לאחר שהוא התבגר, הוא עדיין נדרש לשחק את המשחק בשדה הקרב באפריקה. אכן, מדובר בתפיסה נשגבת ורומנטית של המוות ההרואי בשם ערכיו הנעלים של המשחק ההוגן. אפוס השירים האימפריאליים יכול להראות לנו איך, הבריטים ראו את האימפריה שלהם: היו אלו שירי הלל למלחמות השונות של האימפריה. מלחמות במקומות רחוקים העניקו ללוחמים מעמד על זמני, ומעמד כזה ניתן לגורדון פאשא  לאחר מותו במלחמות המהדיות.

גנרל צ'ראלס גורדון במדי צבא מצריים – מקור National Portrait Gallery, London
גנרל צ'ראלס גורדון במדי צבא מצריים – מקור National Portrait Gallery, London

גורדון פאשא היה מהדמויות ששיחקו את המשחק בתשוקה לוהטת עד שיגעון. הדמות שלו, דמות הגיבור שכשל, יכולה להיות גורם להשראה גדולה יותר אפילו מדמויות אלו שניצחו בקרב. שמו של גורדון יצא לתהילת עולם עוד לפני פרשת המצור על ח'רטום. הוא נתפס כאחד הגנרלים המבריקים של האימפריה הבריטית. נוצרי אדוק מחד, ומאידך אדם שידע לסרב לפקודות ועמד על שלו. הוא נודע בשיגעונות הפרטיים שלו ובגיל 51 עדיין הצליח לשמור על המבט החולמני עם עיני התכלת, מבט שהצליח לגרום לציבור הבריטי להאמין (בעזרת התקשורת) שהוא יהיה זה שיצליח לשמור על העיר ח'רטום. במקום לפנות את הכוח הבריטי הנצור בעיר, גורדון החליט להישאר בעמדה עד שתגיע תגבורת מבריטניה.

ממשלתו של ויליאם גלאדסטון (Gladstone) סירבה לנסות ולשלוח תגבורת מאחר והיא לא רצתה לצאת למלחמה באפריקה באותה תקופה. העיתונות, מצידה, כעסה כי גיבורה ננטש על ידי הממשלה, והניעה את דעת הקהל, ובעזרתו והביאה את הממשלה הבריטית להורות על הקמת כוח הצלה שהורכב בחופזה על ידי הצבא הבריטי. היה זה מאוחר עבור גורדון פאשא ואנשיו. הם היו עשרה חודשים תחת מצור, ומצבם היה בכי רע: אנשיו היו רעבו ללחם, המתים היו מוטלים ברחובות, אנשי המהדי היו בשערי ח'רטום, ומפלס המים של הנילוס – ששימש כחגורת הגנה לח'רטום – החל לרדת.

במהלך המצור גורדון פאשא נהג להדליק כל ערב נרות בארמון המושל בח'רטום ולהציג עצמו כמטרה לצלפי המהדי. עמיתיו של גורדון התחננו בפניו שיפסיק עם משחקי המוות האלה. תשובתו של גורדון פאשא היתה שעליהם להפיץ לכל תושבי ח'רטום את השמועה "שגורדון עצמו לא מפחד מהמוות, כי האל יצר אותו ללא פחד". תשובה הזו יכולה ללמד אותנו קצת על אופיו של גורדון פאשא, ועל הצורך שלו לשחק את המשחק; גורדון והמהדי הבינו שהם שניהם משחקים את המשחק, ויכול להיות שהם העריכו אחד את השני.

ב-26 בינואר 1885, בשעה שלוש לפנות בוקר, פרצו כוחותיו של  המהדי לח'רטום והקרב הסתיים במרחץ דמים. ראשו של גורדון פאשא הובא למהדי כפרס על הניצחון, וגופתו מעולם לא נמצאה. אפשר לראות קווי דמיון בין המהדי וגורדון פאשא: שניהם היו אנשים מאוד דתיים, והם חיפשו את העונג של העולם הבא תוך דחיית תענוגות הבשר. גורדון פאשא הפך להיות גיבור מאחר והוא ביטא את המהות הבריטית של אותה תקופה, ומסיבה זו העיתונות והציבור דאגו לדרוש נקמה על מותו של גורדון פאשא.

העמדה האחרונה של גנרל גורדון מאת ג'ורג' ויליאם ג'וי – מקור Leeds Art Gallery, Leeds Museums and Galleries.
העמדה האחרונה של גנרל גורדון מאת ג'ורג' ויליאם ג'וי – מקור Leeds Art Gallery, Leeds Museums and Galleries.

הוריישו קיצ'נר (Kitchener) היה זה שינקום את מותו של גורדון פאשא ויכבוש את סודאן וח'רטום. הכוח של קיצ'נר היה גדול ומאורגן. כדי להעביר את הציוד הרב של הכוח, הם נאלצו להניח מסילה רכבת לאורך של 6000 מיל ממצרים ועד ח'רטום, בקצב של מיל וחצי ליום. בניית מסילת הרכבת, איפשרה את העברת כוח אדם, אספקה וציוד, כולל שלוש ספינות שהורכבו בלונדון, הוסעו למצרים, פורקו והורכבו מחדש על הנילוס. זה אחד הרגעים שהמהפכה התעשייתית הוטמעה בכוח הצבאי האימפריאלי. המהדי וכוחותיו אכן שחקו את המשחק, אבל האימפריה עברה לשלב אחד קדימה.

קיצ'נר לא הסתמך על רוח הלחימה אלא גם על המדע והטכנולוגיה. מורשת הקרב הבריטית אכן נוטה לציין את הניצחונות על הארמדה הספרדית, את הניצחון בקרב על בריטניה ועוד ניצחונות אחרים, כניצחונות של מעטים מול רבים, אך הלכה למעשה אלו היו ניצחונות השימוש במדע ובהמצאות טכנולוגיות שאיפשרו לבריטים לפתח את האימפריה שלהם, ולנצח בקרבות המכריעים שהפכו את בריטניה לאימפריה.

הניצחון של קיצ'נר וכוחותיו לאחר קרב אומדורמאן (Omdurman) היה פועל יוצא של עליונות טכנולוגית. לוחמי המהדי שנלחמו נגדו בחרבות, חניתות ומגנים, היו מחזה מדהים ומאיים באותה מידה – כמו שציין קצין צעיר בשם וינסטון צ'רצ'יל ששירת תחת פיקודו של קיצ'נר. היו אלו לוחמים בעלי רוח לחימה שתודלקה באקסטזה דתית סופית, אך הם נוצחו על ידי הבריטים שהיו מצוידים טוב יותר מהם בכדורים ורובים.

הציבור הבריטי לא התעניין האם ח'רטום וסודאן היו חלק מהאימפריה הבריטית או לא, אלא בעיקר בדמותו של גורדון פאשא שעוצבה כמרטיר שקורבנו אפשר את היצירה של  האימפריה, וזאת תוך שהוא משחק את המשחק. הגיבורים עטויי התהילה, אבל הטרגיים בה במידה, היו אלו שאותם האימפריה הכי אהבה. הם אלו שהצליחו להעיר את רגשות הפטריוטית של דעת הקהל הבריטית. דוגמאות לכך לא חסרות: מותו של קפטן קוק בהוואי ב-14 פברואר 1779; הכישלון של המשלחת למצוא את המעבר הצפון-מערבי בשנת 1845, שבו סר ג'ון פרנקלין ומשלחתו מצאו את מותם, או הסתערות הבריגדה הקלה ישר אל תוך אש תותחים במלחמת קרים ועוד. אצל כולם, הסיבה היתה כי הם שיחקו והמשיכו לשחק את המשחק.

חברי קבוצת הפולו הצבאית בהיידראבאד (Hyderabad) מקור “The Decline and Fall of the British Empire, 1781-1997"- Piers Brendon
חברי קבוצת הפולו הצבאית בהיידראבאד (Hyderabad) מקור “The Decline and Fall of the British Empire, 1781-1997"- Piers Brendon

אלו יהיו הסיפורים שיאפיינו את החברה הבריטית בבריטניה עצמה ובמושבות עד לעשורים הראשונים של המאה ה-20. הם יהפכו לסיפורים ולספרים שיוענקו כמתנות לחגים וכפרסים בתחרויות. אלו היו ספרים שהיללו את הזהות הבריטית ואת האימפריה עצמה, והם סיפרו על תפקיד האימפריה להפיץ את התרבות והציוויליזציה לכל רחבי העולם. הרעיון של לשחק את המשחק, היה חלק מהטמעת הרעיון של המשחק ההוגן, וזה היה אחד המסרים המרכזיים שהאימפריה הבריטית שידרה.

במהלך המאה ה-19 נהוג היה להגיד שכשהצרפתים הקימו קולוניה הם בנו מסעדה, שכשהגרמנים הקימו קולוניה הם בנו דרך, ושכשהבריטים הקימו הם בנו מסלול למרוצי סוסים. תפקיד הספורט היה לקשור את הקולוניות הבריטיות למרכז האימפריאלי, ולחבר בין המקומיים והאליטה הבריטית ששירתה את האדמיניסטרציה של הקולוניות.

הרוח של ערכי המשחק ההוגן כפי שעוצבו על ידי בתרבות הבריטית והאינטרסים של האימפריה יתנגשו חזיתית, בו הספורט היה חלק אינטגרלי מתרבות הפנאי של האימפריה במרבית הקולוניות, כמו משחקי הקריקט, הרוגבי, כדורגל, ועוד. בתחילה הספורט היה אמור להיות סוכן חיברות, אבל במהירות עלתה הסוגיה כיצד ספורט המבוסס על ערכי המשחק ההוגן, יכול לפעול באימפריה בה ישנה חלוקה בין שליטים נשלטים – דבר מנוגד ביותר לערכים אלו.

בתחילה היתה הפרדה מלאה בקבוצות בין השליטים והנשלטים. לאחר תקופה אפשר להבחין כי חלק גדול מהקבוצות הכניסו לשורותיהן שחקנים ילידים. עדיין, הדבר לא הצליח לרפא את המתחים שנבעו מהשלטון הקולוניאלי. אף שחקן יליד לא שימש בתפקידים בכירים בקבוצות המעורבות אלא רק בתפקידים משניים.

השינוי הגיע כאשר הילידים היו אלו ששימשו בתפקידי מפתח בנבחרות השונות, ובמקרים מסוימים הם ניצחו את נבחרת האימפריה, כמו המקרה של נבחרת הווסט אינדיז בקריקט (כיום ג'מייקה) שניצחה את נבחרת אנגליה כשבראשה עמד מוריס פוסטר, כקפטן שחור שהוביל את נבחרתו לאותו ניצחון.

רעיון המשחק ההוגן יהיה זה שיחתור תחת הרעיון האימפריאלי. אם יכול להיות קפטן שחור לקבוצת קריקט לבנה, אז למה שלא יוכל לשמש בתפקיד של ראש המדינה? דברים אלו יכינו את הקרקע לשינויים במבנה של האימפריה הבריטית, כאשר חלק מהמדינות יכנסו אל חבר העמים הבריטי וחלקם יקבלו עצמאות מלאה מבריטניה.

התפרקות האימפריה עצמה הביאה גם להשתנות דפוסי החשיבה המסורתיים בבריטניה; כמו היחס אל המדים, הדגל, השפמים האימפריאליסטיים ועוד. זו היתה סאטירה חברתית על אותם ערכים שטופחו במהלך המאה ה-19 של הערכים השמרניים שהם ייצגו; ולכן, לאחר העלמות האימפריה היה צורך להגחיך את הטקסים הקטנים שאפיינו את החברה של האימפריה הבריטית.

מכל מסורות של האימפריה הבריטית, נשאר קמצוץ בצורת תנועת הצופים, שהוקמה על ידי רוברט באדן פאוול ב-1907. הוא ניסה לשווק את רעיון המשחק ההוגן, לבני המעמד הבינוני, ולא רק לבני המעמד העליון בוגרי בתי הספר הפרטיים. תפקיד תנועת הצופים היה לגייס את הילדים הצעירים לשורות האימפריה, ולכן הם קיבלו מדים וביצעו טקסים מצחיקים שנועדו לכך שגם ילדים אלו יוכלו לקחת חלק במשחק האימפריאלי, טכסים שמתקיימים עד ימינו.

פאול השתעשע עם הרעיון לקרוא לתנועה שלו "האבירים הצעירים של האימפריה". במחנות השונים הצופים (בנים ובנות) מקבלים את ההכשרה הנדרשת להם לחיים עצמאיים, לאורח חיים בריא ולפיתוח ביטחון עצמי. כיום, אכן, אין לצופים שום קשר לאימפריה, אבל הצופים עדיין מעניקים לנערים ונערות הלוקחים חלק בתנועה, מענה לצורך בהרפתקאות, ואלו הם המרכיבים הממשיכים להזין את התנועה הזו עד ימינו – ובשל מרכיבים אלו יכול כל נער בתנועה לדמיין שהוא אחד מאותם החוקרים של המאה ה-19.

כמו תמיד עקב קוצר היריעה הדברים נאמרו פה על קצה המזלג ולסיום סרטון של חבורת Ripping Yarns הצוחק על מסורת העברת יין הפורט באימפריה הבריטית במערכון Roger the Raj.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!