בוקר של שמש, הכבישים יבשים ואני מתלבט לאן לנסוע. הצפון הירוק פתוח כולו לפני והמגרשים כמו תשדירים לקראת בחירות מזמינים אותי לבוא. לאחר התלבטות תוך כדי שאני על קו 430 מטבריה לחיפה קיבלתי החלטה – היום אני נוסע לצור שלום! הנסיעה לחיפה עברה בנעימים בזכות חייל חביב שהחליט להשמיע לכל החלק האחורי של האוטובוס שירים של עומר אדם. לצערי הוא ירד בצומת המוביל ולא היה שם לחזק אותי ברגעים הקשים של הפקק בצומת זבולון בו עמד האוטובוס במקום כרבע שעה עקב עבודות בכביש בשיפוץ הבורות שנפערו מהגשמים העזים. ירדתי בלב המפרץ ומיהרתי לקו 1 ב"מטרונית" שהייתה מלאה באנשים ובילד אחד ששמע להפתעתי שירים של מייקל ג'קסון. מי היה מאמין שיש לו מעריץ באזור הקריות, עשור לאחר מותו?
בירידה מהמטרונית פגשתי את סהר תלמיד ביה"ס בכיתה י' שעד לרגעים אלה אני לא בטוח אם הוא שמח לעזור לי או לא, אבל בזכות ההוראות שלו והליווי מרחוק הגעתי בבטחה למגרש בו התקיים המשחק של ליגה א' צפון בין מכבי צור שלום המקומית להפועל כאוכב. המגרש באווירה הכי ביתית שחוויתי, מרפסות הבניינים על השוער, במרחק יריקה תרתי משמע. בקהל כרגע רק אוהדים של הקבוצה האורחת, חיפשתי מקומיים אז הלכתי לקנות נקניקיה בלחמנייה, כשהגעתי אמר לי המוכר שהיא עדיין לא מוכנה.
חזרתי למקום הישיבה שלי עם השריקה לפתיחת המשחק רק כדי לשמוע במשך מחצית שלמה שיחה של שני חברים על הטיול אחרי צבא שהם מתכננים לעשות. כן תאילנד, לא תאילנד, כן מקסיקו, אבל עדיף תאילנד. כשהפרעתי להם גיליתי שאחד מהם משחק בהפועל נשר והגיע לפגוש את היריבים על כר הדשא ואת החברים מהבית. ראובן נעמד לידי והתבאס על הרמה הנמוכה במשחק הראשון שלו שהוא מגיע לראות אותם העונה ואמר שעדיף לעשות שנ"צ.
הדבר הכי מעניין שקרה היה התזוזה בקהל ממקום למקום בהתאם לשמש. שיחה עם יהושע מצור שלום, אוהד את המועדון מאז שהוא ילד, אדיש למה שקורה אבל עדיין מגיע כל שישי למרות שאין דור המשך לאוהדים והרמה נחלשת, הוא אומר, "אבל צור שלום זה בלב". בעודנו מפטפטים כאוכב עולה ל-1:0 מגול בריבאונד מבעיטה מרחוק. "מבין מה אני אומר לך?" אומר יהושע המתוסכל "פשוט אין להם רצון". החבר שלידו בוחר להוציא את התסכול על המאמן "שני פסים הם לא מצליחים לחבר, מה הם עושים באימונים?". גם הוא כבר שנים מלווה את הקבוצה והרבה זמן שהוא לא ראה אותם ככה.
צמוד לתא הכבוד מתגודדים חבורה סביב שדרן הרדיו המקומי שפורץ אל השידור המרכזי, אחד מהם אומר לשני בחצי צחוק שהם יחזרו מ-3:0. בדקה ה-75 עדן יניב צימק ל-3:2 החבורה ממשיכה לחלום אלא שלא עוברות כמה דקות והשחקנים העיקשים של כאוכב מעלים ל-4:2 ודי גומרים את הסיפור. לצערי במתחם מאחורי היציע אני רואה את קבוצת הנערים של המועדון מתאמנים. כשאני שואל את אחד האנשים שלידי למה קובעים אימון על זמן משחק של הבוגרים, הוא אומר בתגובה כמו ילד שלקחו לו את הכדור "שמע זה פשוט פחות מעניין אותם הם שואפים להפועל או מכבי חיפה לא למכבי צור שלום".
עם הרגשת הפספוס של המקומיים אחרי שהמשחק נגמר 4:3 לכואכב, אני הולך ברחובות השכונה חזרה אל תחנת האוטובוס, בדרך כל העסקים סוגרים את שעריהם וצור שלום לובשת ערב שבת שנראה כמו סצנה הלקוחה מאמצע שנות השמונים. משהו באותנטיות שלה ממכר. אני עולה על קו 271 בדרכי לעכו עם תפילה בלב שרק ימשיכו מועדוני כדורגל כאלה להמשיך ולהתקיים וכמה כיף שקיימים ראובן, יהושע ודומיהם. רק שיביאו את הנכדים.
