דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת כ' באייר תשפ"ב 21.05.22
22°תל אביב
  • 21°ירושלים
  • 22°תל אביב
  • 25°חיפה
  • 22°אשדוד
  • 22°באר שבע
  • 34°אילת
  • 29°טבריה
  • 28°צפת
  • 23°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
ביקורת קולנוע

ביקורת קולנוע / "פרה אדומה" הוא פנינה קולנועית שבוחנת את הטירוף שבמשיחיות ובאהבה

אם סרט על מתנחלים משיחיים והרצון להקים מחדש את בית המקדש מעורר בכם סלידה או קונוטציות אקטואליות מדי - הסירו דאגה מלבכם | סרטה היפהפה של הבמאית צביה ברקאי הוא כל זה וממש לא מה שחשבתם | מומלץ ביותר!

מתוך הסרט 'פרה אדומה' (צילומים: בועז יהונתן יעקב)
יצחק רובין
יצחק רובין
מבקר קולנוע
צרו קשר עם המערכת:

אפתח בכך שהסרט "פרה אדומה" הוא פנינה קולנועית, סרט יפהפה, קאמרי, מעודן, חכם ומתריס.

לא כך חשתי לפני שנכנסתי לסרט. למען האמת, הלכתי לסרט בחוסר חשק: נו, עוד סרט על הכרוניקה הישראלית המתנחלית/חרדית מדורת השבט שמציפה אותנו ברוך השם בקולנוע הישראלי (לתשומת לב מירל'ה), סרט שנושאיו מציפים אותנו עד לזרא במהדורות החדשות המוצפות בבלגנים של עמונה שמצילות את אוזנינו בריטואל קבוע מאוס שרק הצהרות פוליטיקאים בתקופת הבחירות יכולות להתחרות בשיממונם. שוב בניית בית המקדש, עם הפסיכים המשיחיסטים של ההתנחלויות המופיעים בחדשות חדשות לבקרים עם הפרה האדומה שמנסים לגדל במושב "בת שלמה" לצורך אותו טקס שריפת הקורבן שאמור להביא את המשיח ואתו את גאולת ארץ ישראל השלמה. וזה לא חלילה שיש לי דעות קדומות על דתיים, פשוט מאוד: סרטים על כרונולוגיות בחדשות לא מעניינים אותי. חזונות משיחיסטים הם מוקצים מבחינתי בדומה לשבתאי צבי משיח השקר שהיה מוקצה בצדק על הממסד הדתי הרציונלי, שראה בפעמי משיח אלה כמוביל לאסון.

אבל ההפתעה הייתה גמורה. "פרה אדומה" הוא סרט אנושי נוגע ללב, זאת למרות העטיפה החיצונית האקטואלית שלו, אבל רק לכאורה. הסרט אמנם משתמש בקלישאות לכאורה, הלקוחות מעולם המתנחלים, כי באווירה זו גדלה הבמאית-תסריטאית המוכשרת מאוד צִביה ברקאי (תגלית ממשית לקולנוע), שגדלה בבית-אל וחוותה אהבת אישה. ברקאי יצרה סרט המאהיב את עצמו על הצופה הנאור ברגישותו הרבה (גם לשמאלנים – סרט לכולם – לכו לסרט לפני שיירד!). קולנוע שגורם להזדהות עם הרגשות של גיבוריו מעבר לפוליטיקה של הזהויות. חכמה קולנועית.

אמנם האירוע המחולל הוא אותו קשקוש משיחיסטי, בו אביה של הגיבורה עוסק בגידול פרה אדומה לקראת בניית בית המקדש ובואו של המשיח, אבל המהות שלו היא דמות הגיבורה, בני שמה (קיצור של בנימינה-שריד לציונות שגם קיבל מטמורפוזה) הגדלה בתוך מציאות פנטית-הזויה. אלא שבני הולכת עם הרגשות שלה כנגד הזרם, לא כי היא מרדנית. היא לא. היא מתנחלת, ילדה טובה המתחשבת באביה, עד שהיא טועמת את הפרי של האהבה-אהבה לסבית, חטא חמור ביותר. הבמאית אינה מתפתה להפוך את ההתנגדות הטבעית של האב לאהבתה של בתו האסורה, אלא מתמקדת בראש וראשונה בסיפור האהבה עצמו. הצופה שוקע כל כולו בעולמותיה הרגשיים של בני הגיבורה הראשית, שוכח שהוא צופה בעצם בסיפור שהרקע שלו הוא התנחלות משיחיסטית בסילוואן הערבית, התנחלות שנועצת אצבע בעיני התושבים הערבים הלא נחשבים בסערת המשיחיות. רק קול המואזין ברקע. וזו גדולתו של הסרט. בית ספר לתסריטאות ובימוי. אומנותה של ברקאי, יצירת תסריט מתוחכם שיודע כיצד ולאן לקחת את הצופה. קולנוע במיטבו.

מתוך הסרט 'פרה אדומה' (צילומים: בועז יהונתן יעקב)

בפתיחת הסרט עולות כתוביות המנגישות את הצופה להבנת אותו טקס של הקרבת ה"פרה אדומה". כיוון שרוב הצופים לא יודעים מה הדבר הזה.

בקיצור, על פי ההלכה, פרה אדומה הוא הקרבן שצריכים להקריב, כדי להסיר את טומאת המת, כדי שיוכלו לבנות את בית המקדש במקום בו נמצא מקדש אל אקצה-הר הבית. כי הרי עצם העלייה להר הבית אסורה על-פי ההלכה, כיוון שאנו היהודים נגועים בטומאה של מתים – מטמאים את המקום הקדוש בו, כמעט העלה אברהם את בנו לעולה. והפרה המוקרבת לאלוהים להסיר את הטומאה, חייבת להיות לגמרי אדומה, בלי שערה אחת לבנה או שחורה. אין בנמצא דבר כזה – לדעתי זוהי המצאה גאונית של חז"ל שחיברו גם את התורה, כדי למנוע בניית בית מקדש בעתיד שהביא רק צרות לעם ישראל. אלא אבוי! כנראה שחז"ל לא צפו את השיבוטים הגנטיים שיוכלו כנראה בעתיד לייצר פרות אדומות.

החרדים והדתיים מכל הזרמים כמעט, אכן אוסרים לעלות להר הבית, ברוך השם, ורק משיחיסטים מהזרם הלאומני, מאמינים בעלייה על הר הבית. המשיחיסטים מקבלים כסף רב כדי לנסות ולהכליא פרה אדומה, ולא מתנחלים בלבד. בסרט התיעודי שיצרתי, "כיפה סרוגה", אם יותר לי, הראיתי עורך דין איש נחמד מאוד, לא מתנחל, רציונלי בחיי היומיום, שבונה מודלים לבית המקדש ומעצב את בגדי הכהן הגדול. כמובן, קודם צריכים למצוא פרה אדומה.

יהושוע, אביה של בני, מתנחל קיצוני בסילואן, אלמן, מוצא עגלה בת יומה, אדומה לגמרי ומייעד אותה לפרה אדומה שתביא את בניית בית המקדש. הסרט נפתח כאשר הוא ובתו בני (אביגיל קובארי במשחק ווירטואוזי), שאמה-אשתו נפטרה בלידתה של בני. יהושוע האב (גל תורן, מצויין) מניח תפילין בבוקר ובתו מניחה כמוהו (בחורה, רחמנא ליצלן!). הם בתקופת שבעה על מות אמו. ובשבעה לא מדברים בדרך כלל על פוליטיקה. אלא שהאב מדבר על הצורך להילחם בממשלה שפינתה את עמונה. "אם יאנסו את בתך לא תתנגד בנשק?", הוא שואל. בבית יש שיח על רצח רבין והאב אף מצדיק אותו ואומר: "כדי להציל אדם יש צורך לקטוע אבר מהגוף."

בני, הבת הפאסיבית, ילדה טובה, ממלאת כמו מתוך הרגל ואהבה לאב את כל שטויותיו, מצוות כיבוד אב, כולל גידול העגלה החמודה האדומה שאליה היא נקשרת מתוך הזדהות שנבין מיד, עד ש…היא מתאהבת בבחורה מהשירות לאומי (מורן רוזנבלט במשחק רגיש נוגע ללב), שגרה אצלם, עוד נפש שנחשפת לשטיפות מוח בענייני בניית בית מקדשנו סלע קיומנו, לא רק להר הבית אלא האב, כוהן פנטי רואה חובה לעצמו להשתלט על כל ירושלים מטעמי הקמת בית המקדש כמובן.

באחת הסצנות, הוא עומד בחצר כנסייה בירושלים ומסביר לקבוצה שבמקום זה היו הכוהנים מפזרים את אפר הפרה. בקיצור, סכסוך לא רק עם המוסלמים אלא גם עם העולם הנוצרי, ירחם השם. אין שום התחשבות בגויים, בערבים, לא כי האב שונא אותם. הם סתם תפאורה או רעש למימוש חזיונותיהם, כמו הצלבנים או פנטים מוסלמים. כשמנסה האב לעלות על הר הבית ביום כיפור, תפקידה המכמיר של בני, הוא לא להשתתף בהפגנות אלא להרגיע את האב-ילד שלא ייפגע על-ידי שוטרים וערבים. היא שומרת על האב שמסתכן והולך לטבול במקווה בבאר בכפר (גם היא במצוקתה הנפשית תלך לטבול). בקיצור, כולם משרתי צבא אדוני צבאות, משרתי את אידאולוגיית החורבן.

לשבחה של ברקאי, שכאשר היא מעלה ביקורת על העולם ממנו הגיעה, היא אינה פלקטית, אינה מתחנפת (בעיקר לא למתנגדי המתנחלים). היא חלק אינטגרלי מנומק ואמין, ברמת התסריטאות, מסיפור המעשה.

מתוך הסרט 'פרה אדומה' (צילומים: בועז יהונתן יעקב)

האהבה הבלתי אפשרית של בני פורצת בביתם של בני ואביה. ברגע מסוים נחשף האב לאהבה. זה מסבך את העניינים, למרות האיפוק הראשוני של האב. רק המצלמה חושפת ללא מילים את פניו המתייסרות עד להתפרצות הבלתי נמנעת.

זוג האוהבות "מתדרדרות" אל תוך אהבה, בקצב טבעי ונכון, ארוטיות כמוסה של נגיעות צנועות. בני "בוערת" מתשוקה, כמו בשיר השירים אינה יכולה לאהבה שתחפוץ, ומכאן ממשיך הסרט בסצנות אהבה עוצמתיות שמזמן לא ראיתי כאלה בקולנוע, מלוות בציטוטים מתוך שירי אהבה, נאמרות על-ידי האוהבת בטבעיות שאינה מעושה.

זאת ועוד, ילדי המתנחלים הם אכן כמו כולנו. הבעיה שכמו כל דוקטרינה אידאולוגית קיצונית, הם עיוורים לעוולות לזולת ולאסונות שמובילה לאומנות דתית בלתי מתפשרת. בחיי היומיום, גיבורי הסרט המתנחלים עוסקים בהתלבטויות אמתיות, בליווי שורות של המשוררת יונה וולך, מחללים את השבת בסתר ומעשנים סיגריות ובאנגים. גם הבנות. תהליך השלת ציוויים דתיים הולך בד בבד עם האהבה האסורה של בני, למרות שזהו תהליך נפשי לא פשוט שעוברים חלק מהצעירים הדתיים וברקאי משתפת את הצופים בכישרון רב בתהליך זה שכנראה חוותה על בשרה. אני חוויתי את התהליך המייסר בגיל עשר. מוקדם. אינני יכול שלא להזדהות עם האמת המובאת בסרט: הפרי האסור בחוץ הוא חזק מכל אידאולוגיה, אבל הוא גם פוצע.

הסרט מתמקד בסוג שונה של רגשות: האב ממלא את העולם הרגשי החסר בייצרי גאולה, בתו באהבת אישה.

בני שעוצבה כאדמונית שיער, כמו העגלה האדומה והמתוקה, גם היא קורבן למולך הציווי ההלכתי, מגלה חמלה וברגעים הקשים הזדהות עם העגלה האדומה, התמימה החפה מפשע. יופי של סצנה.

ליצירה היפה, שותפים השחקנים ללא יוצא מהכלל, תחת שרביט הבמאית, צילום נהדר של הבמאי-צלם בועז יהונתן יעקב (הבמאית והצלם התאהבו בסרט ונישאו), מעצב אמנותי, אהוד גוטרמן, מעצבת התלבושות ליטל בעבודה אמינה, והעורך המדויק.

נו, כבר הבנתם שהסרט מומלץ. תענוג. הסרט זכה בפרס סרט ביכורים בפסטיבל הסרטים בירושלים.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!