עשרים וארבע שעות  – פעם ראשונה שאני מגישה לבגרות.

יום רביעי

נשארו פחות מעשרים וארבע שעות עד לבגרות במתמטיקה.

היום למדנו יחד חמש שעות רצוף לבגרות. לא כולם הגיעו, גם מאלה שהגיעו לא כולם שרדו את כל חמש השעות אבל מי שהגיע למד.

אני לא יודעת אם אני יותר בלחץ עכשיו מאשר כשאני עצמי ניגשתי לבגרות במתמטיקה.

אני בקושי זוכרת איך הרגשתי. זה היה מזמן, מתישהו בקיץ 1989, ומה שאני כן זוכרת זה שעות על גבי שעות של למידה בחברותא. עברנו מבית לבית ופתרנו כל תרגיל במתמטיקה שרק נקרה בדרכנו. אם לא הצלחנו לא ויתרנו, ניסינו עוד ועוד ואם עדיין לא הצלחנו אז הלכנו לגאון של הכיתה שיפתור לנו את התרגיל.

מבחינתנו זה היה הדבר הכי חשוב באותם הימים. זה בעצם היה הדבר היחיד.

ולהם? לתלמידים שלי? זה חשוב, אבל יש עוד כמה דברים לא פחות חשובים. זה נמצא איפה שהוא בסדר העדיפות אבל לא ממש בראש הרשימה.

כל היום הייתי בלחץ, הרצתי בראש את כל מקרי הקיצון שלא בטוח שלימדתי אותם ואולי לא עברנו עליהם מספיק, חשבתי על כל הטיפים שאני יכולה לתת להם. מדי פעם כתבתי להם כל מיני "שימו לב…" בתקווה שהם קוראים. הם מצידם בעיקר שלחו לי כל מיני אימוג'י של לבבות בשלל צבעים.

יום חמישי

הבוקר קמתי עוד יותר לחוצה.

איזה רעיון אכזרי זה בגרות בצהריים, מה אני אמורה לעשות מעכשיו ועד רבע לשלוש.

כתבתי להם תזכורת אחרונה שהבגרות בשתיים וחצי, יש לי פשוט ניסיון מבית עם כל מיני כאלה שהשעון שלהם הוא המלצה בלבד. הזכרתי להם להגיע עם תעודת זהות, ושיאכלו ויבואו רגועים. יהיה בסדר.

שתי דקות אחרי ששלחתי להם את ההודעה הם התחילו לסמס לי.

"ליאת?"

"את שומעת?"

"יש מצב למועד ב'?"

חשבתי שאני עומדת למות. מה מועד ב'??? מה פתאום מועד ב', תגיע יהיה בסדר, מקסימום לא. לא מוותרים רגע לפני.

"טוב" הוא עונה לי.

לא עוברת רבע שעה והטלפון שלי מצלצל:

"ליאת, אני בלחץ, אני לא באה".

"את באה, בטח באה. יהיה בסדר".

ככה אחד אחרי השני. זה נתקע בפקק, ההיא שכחה את המחשבון ותעודת הזהות וחזרה הביתה, הוא לא מרגיש טוב ושוקל מה לעשות, ואני… אני על סף התקפת לב. הם הרי הוכיחו לכולם שהם יכולים לא להגיע. בשנה שעברה חיכו להם והם לא הגיעו.

בשעה שתיים ועשרים הם כולם כבר היו בבית הספר. איזו הקלה.

אני יושבת איתם בחצר, מרגיעה, מודיעה להם (כן כן, מודיעה) שאף אחד לא יוצא בשעה הראשונה ולא מעניין אותי אם הוא חושב שהוא סיים או שנדמה לו שהוא לא מסוגל לפתור אף שאלה. נשארים בכיתה.

רגע לפני שמחלקים להם את המחברות אני מחלקת להם שוקולד. יאללה שיהיה מתוק.

זהו. הם בפנים ואני בחוץ.

אני מרגישה את סף הלחץ עולה, כולי מזיעה, עוד לא ראיתי את הבחינה.

אני יודעת שמעכשיו זה שלהם. אני כבר לא יכולה לעזור. יותר מזה, אסור לי להסתובב באזור. אני עולה לכיוון חדר מורים וחושבת שזה רגע האמת ואז אני עוצרת רגע ומזכירה לעצמי את מה שאמרתי להם לפני רבע שעה: "הבגרות זו אומנם המטרה אבל היא לא העיקר, היא לא הדבר הכי חשוב".

אחרי שעה הם מתחילים לצאת, אחד אחרי השני הם עוברים דרך חדר מורים לספר לי איך היה. חלקם רוצים לעבור איתי שאלה שאלה, לבדוק את עצמם ולהעריך את התוצאה. אחרים לא מוכנים לשמוע, לא מסתכלים במבחן הפתור שאני מגישה להם ורק רוצים ללכת הביתה.

שעתיים וחצי אחרי, אחרי כל ההארכות הזמן, אני יושבת לבד בחדר מורים, שקט מסביב ואני חושבת לעצמי לו רק היית יכולה לעשות את זה שוב בטוח שהייתי עושה את זה טוב יותר.