הסיפור שלי עם אומנות כל כך עתיק, שאני באמת לא זוכרת איפה ומתי הוא התחיל. כנראה שכמו הרבה דברים, הוא הועבר אלי בירושה מאמא שלי. אבל אני כן זוכרת רגע אחד, בכיתה חשוכה בבית הספר התיכון במגמת אומנות. המורה שלי הראתה לנו שקופיות של יצירות של ציירת בשם פרידה קאלו, בתור בונוס, אחרי שסיימנו ללמוד את כל החומר לבגרות, כי זה לא היה בתכנית הלימודים. קשה להסביר את מה שעבר לי אז בגוף, ובלב. היום אולי אני יודעת להגיד, שיפות ככל שיהיו יצירות שאהבתי שצוירו על ידי אמנים גדולים, לא הרגשתי שהן שלי ובשבילי… לא הרגשתי שהן עליי.

עברו כמה שנים והאובססיה שלי לפרידה רק הלכה וגברה, כשהשיא שלה היה הטיול שלי לבית הכחול (הבית שגדלה בו והיום הוא מוזיאון) במקסיקו לפני כחמש שנים. מה שמפליא אותי, זה שלא ממש עצרתי כדי לשאול או לחקור על אמניות נוספות שפעלו במקסיקו בתקופתה, כי פשוט למדתי להניח שכנראה לא ממש היו כאלה. כי ההיסטוריה של האמנות מתעלמת מנשים אמניות ומתרומתן לעולם האמנות, וזו אחת הסיבות שבגללה החלטתי לפתוח את הבלוג הזה, ולחלוק את הסיפורים המרתקים האלה.

אז לפני בערך שנה נתקלתי לגמרי במקרה בסיפורה יוצא הדופן של הציירת לאונורה קרינגטון, ציירת סוריאליסטית שנולדה בבריטניה וחיה את רוב חייה במקסיקו, שם הפכה לאמנית מוכרת, ואילו במדינת הולדתה נשארה לגמרי אנונימית עד השנים האחרונות.

לאונורה קרינגטון נולדה בבריטניה ב-1917, למשפחה אנגלית אריסטוקרטית ואמידה מאוד. אביה היה יצרן טקסטיל יליד בריטניה, ואמה הייתה ממוצא אירי, וכבר כילדה נחשפה לסיפורי פולקלור אירי שעוררו את דמיונה ואת משיכתה לעולמות המיסטיים. בילדותה התחנכה על ידי אומנת, מורים פרטיים ונזירות וסולקה משני בתי ספר בשל התנהגות מרדנית. לאחר סילוקה היא נשלחה לפירנצה, לאקדמיה לאומנויות של גב' פנרוז.

בהגיעה לגיל 18 חזרה לבריטניה והוצגה לחברה, מנהג של האצולה שנועד להצהיר על זמינותה לנישואין. לאונורה הייתה צריכה ללבוש שמלות יקרות, להתלוות למפגשים חברתיים כמו מרוצי סוסים, ולמלא את חובותיה החברתיות. לאונורה שנאה את כל זה. לאחד מאירועי המרוצים, הגיעה עם ספר, וישבה בצד וקראה במשך כל היום. התקופה הזו השפיעה עליה מאוד והיא כתבה סיפור קצר שמתאר את חוויית היציאה לחברה. בסיפור, היא הולכת לגן החיות ופוגשת צבוע, ועושה אתו הסכם לפיו הם יחליפו מקומות והוא ילך במקומה לאירוע היציאה לחברה.

דיוקן עצמי, לאונורה קרינגטון, 1937

לאונורה החלה לגלות עניין באומנות, ובאומנות סוריאליסטית בפרט, ובשנת 1936, בהיותה בת 19, פגשה את האמן הגרמני מקס ארנסט, והם התאהבו. מקס ארנסט, (אז בן 45!) עזב את אשתו, ויחד הם עברו לפריז והחלו לעבוד וליצור יחד. יש הטוענים שהיא שימשה כ"מוזה" שלו, אך לאונורה אמרה על עצמה: "לא היה לי זמן להיות המוזה של אף אחד… הייתי עסוקה מדי בלמרוד במשפחה שלי וללמוד להיות אמנית".

דיוקן של מקס ארנסט, לאונורה קרינגטון, 1939

עם פלישת הנאצים לצרפת במלחמת העולם השנייה, ארנסט נעצר על ידי הגסטפו על אף שהיה גרמני, כי האמנות שלו נתפסה בעיני הנאצים כחתרנית וכאיום על השלטון. לאונורה הייתה שבורה מהמעצר של ארנסט. הקשר איתו אבד והיא לא ידעה מה עלה בגורלו. היא לא אכלה במשך ימים שלמים, ובילתה את כל זמנה בעבודה בגן בטיפול בפרחים. מצבה הנפשי החל להתערער, והיא החליטה להימלט לספרד. הדרך לא עברה עליה בקלות, וכאשר היא הגיעה לשגרירות הבריטית במדריד היא נשלחה לאשפוז במוסד לחולי נפש. במוסד היא קיבלה טיפול בעוויתות, על ידי תרופות קשות מאוד שבהמשך נאסרו לשימוש. בהמשך חייה כתבה רבות על חוויותיה הטראומטיות במוסד הזה. בסופו של דבר לאונורה הצליחה לצאת מאירופה בכך שנישאה לידיד שהיה דיפלומט מקסיקני, וכך ניתנה לה חסינות במקסיקו. היא הגיעה לשם והתאהבה במקסיקו מיד. המרחבים הפתוחים והפולקלור העשיר דיברו אליה מאוד והיא החלה ליצור ולצייר, חופשיה באמת לראשונה בחייה. היא למדה אלכימיה, קבלה ומיסטיקה ויצרה קשרים קרובים מאוד עם הציירת הספרדייה רמדיוס וארו ועם הצלמת קטי הורנה.

האמנות שלה, כמו של רבות מהאמניות הסוריאליסטיות, מציגה תמות אחרות מהסוריאליזם המוכר לנו, ויש המחשיבות אותה כשייכת לזרם אחר בסוריאליזם. היצירות שלה מציגות מבט אחר, נשי, על מגדר ומיניות נשית, העומד בניגוד למבט הגברי על נשים כאובייקט מיני. יצירותיה עוסקות בעולמה האישי, ובדימויים וסמלים שליוו אותה במהלך חייה.

הענקית, לאונורה קרינגטון, 1947

לאונורה הפכה להיות אמנית מוכרת במקסיקו, וזכתה להכרה עוד בחייה כאחת האמניות הסוריאליסטיות החשובות ביותר במדינה. יצירותיה הוצגו במוזיאונים ופסליה הוצבו בשלל מקומות ציבוריים. אולם במדינת הולדתה, בריטניה, העניין ביצירותיה החל להתעורר רק בשנים האחרונות, לאחר שאחייניתה כתבה ספר על איך בארוחת ערב מקרית למדי עם אורחת ממקסיקו, היא גילתה שהדודה המשוגעת והמרדנית שלה שברחה למקסיקו היא למעשה אמנית מוכרת ונחשבת.

למי מכן שלא מעוניינת לטוס עד למקסיקו כדי לראות את הציורים שלה, יש ציור אחד ויחיד שלה במוזיאון ישראל שלנו, "אשורבניפל מטהר הַרְפְּיות", המוצג בתצוגת קבע באוסף האומנות המודרנית.