היום התבשרנו שיחס החוב-תוצר של ממשלת ישראל עלה מעט בשנה האחרונה, והגיע לרמה של 59.7%, זאת לעומת 59.2% ב-2017. באגף החשב הכללי במשרד האוצר כבר החלו לספק את הסיבות לצמיחת החוב הממשלתי. גיוס חוב חיובי בתוספת עלייה של האינפלציה והחלשות השקל תרמו לעליית החוב. אבל כשמדברים על החוב הממשלתי, מדברים על משוואה יותר מורכבת, כשהחוב נמדד ביחס לתוצר.

נכון לסוף 2017 עמד התוצר הלאומי של ישראל על כ-1.267 טריליון שקלים. החוב הממשלתי בסוף 2017 עמד על כ-747.1 מיליארד שקלים. ב-2018 צמח המשק הישראלי בשיעור של כ-3.2%, והתוצר הלאומי עמד על כ-1.32 טריליון שקלים. החוב המצטבר של הממשלה עמד על כ-787 מיליארד שקלים ומכאן נגזר יחס חוב תוצר של 59.7%.

מהנתונים האלה ניתן לגזור סיבה נוספת לעליה של יחס החוב תוצר של ישראל – שיעור הצמיחה הנמוך של התוצר. אם לדוגמא, התוצר הישראלי היה צומח ב-2018 בקצב דומה לזה של 2017, כלומר 3.46%, והחוב היה נשאר באותו הגודל כפי שהיה בפועל בשנת 2018, אז יחס החוב-תוצר היה יורד ל-59%. אם ממשלת ישראל הייתה מצליחה להביא את המשק לצמיחה דומה לזו של 2016 (4.1%) אז יחס החוב תוצר היה יורד לרמה של 58.7%.

מה אפשר להבין מהמספרים הללו?

דבר ראשון, יחס החוב-תוצר תלוי בצמיחת התוצר לא פחות ממה שהוא תלוי בקצב הגדילה של החוב. דבר שני, מדובר בתנודתיות קלה שכל שינוי של עשיריות האחוז בצמיחה הייתה משנה את כיוון הגרף של התפתחות היחס.

אבל לנקודת המבט השונה על המשוואה של יחס החוב-תוצר יש חשיבות נוספת. תומכי הקטנת הוצאות הממשלה ומעורבותה במשק ידברו על צמיחת החוב כטיעון לכך שיש להקטין את החוב, להתכנס לתוך המסגרות, ולנקוט באחריות פיסקאלית. מה שבאמת צריך להטריד את הממשלה הוא כיצד ניתן להגדיל את התוצר כך שיצמח בקצב מהיר יותר מקצב הגדלת החוב.

בזמן שלגודל החוב אין משמעות אמיתית בחיי היום יום של אזרחי ישראל, לצמיחת התוצר כיעד ולנגזרותיה יש השפעה מכרעת על איכות החיים של כולנו.