בנטרול הסיסמאות, הקלישאות, תנועות הידיים המאולצות, ההליכה המוקפדת על מרכז המפה שחלילה לא ייצא לו שמאלני מדי – בני גנץ בכל זאת הביא השבוע משהו אותנטי בנאום שנשא. הישראלי הממוצע שישב ביום שלישי בערב מול מסך הטלוויזיה הצליח לקלף את שכבת היועצים ואת דפי המסרים. הוא ראה שם גבר מעט גמלוני, קצת נבוך, כמו חתן ביום חופתו שלא יודע עד הסוף לאיזה עסק הוא נכנס – ועם זאת מלא קסם ונאיביות. לא נאיביות שלילית, אלא כזו שמצליחה דווקא לסחוף, לרצות שהיא תידבק קצת גם בך.

אחרי השתיקה הארוכה, ועל אף רגעי הקיטש שמהולים בקונפטי, מה שנצרב בסוף מהנאום זה שבני גנץ בחור טוב. האמריקאים נוהגים לשאול בסקרים "עם איזה מועמד היית רוצה לשבת בבר ולשתות בירה?", ובפרפראזה לישראלי הבורגני: גנץ הוא המועמד שתרגישו הכי בטוח לתת לו לאסוף את הילד שלכם מהגן אם נתקעתם בפקק (בהנחה שגם אתם לא רואים רק מחלפים). הוא לא יהיר כמו לפיד, לא מעצבן כמו אבי גבאי ולא מדושן כמו נתניהו. הציבור הישראלי מזהה שהלב של גנץ נמצא במקום הנכון, ובישראל של 2019 זה לא מעט.

בני גנץ (צילום: הדס פרוש / פלאש 90).

גנץ, צריך לומר, לא אמר שום דבר שיאיר לפיד לא אומר כבר כמה שנים טובות. השפה אותה שפה, הסיסמאות אותן סיסמאות, אבל גנץ מביא איתו קורטוב של ממלכתיות ונופך ביטחוני שלפיד לא יכל להביא גם אם יתאמץ במיוחד. הסקרים שפורסמו אמש (ד'), בדגש על שאלת ההתאמה לראשות הממשלה, מחדדים את ההבדל המהותי בין גנץ לכל המועמדים האחרים מימינו ומשמאלו: הוא לא מוביל מפלגת נישה, אלא היחיד שמאתגר באופן ממשי את מפלגת השלטון.

הקמפיינרים של גנץ עושים עד כה עבודה טובה במיוחד: הם השיקו את הקמפיין זמן קצר לפני הבחירות כדי לאפשר למועמד לטפס למעלה בלי להישחק מדי ולהיקלע לסכנת צלילה; הם שולטים בסדר היום התקשורתי בעזרת ניהול ומינון נכון של ההופעות והמסרים; והם בעיקר נצמדים לקו עקבי ולא מתפזר, שמשלב ביטחון לצד תקווה. אפילו הסרטון הנוראי שהציג בראווה את החורבן בעזה ואת מספר ההרוגים שם כאילו מדובר במשחק וידאו של ילדים, היה מלאכת מחשבת: צעד קר שנועד לנטרל מראש את המסרים האוטומטיים של הליכוד, לפני שעוברים לקמפיין שפוי יותר.

השפיות, אפשר כבר לנחש, תשחק תפקיד מרכזי בהמשך הקמפיין של גנץ. בכל פעם שדודי אמסלם ומירי רגב ישברו עוד שיא של שנאה והסתה בשליחות נתניהו, המפלגה של גנץ תשדר ממלכתיות ותדבר על הצורך ביצירת "שיח אחר". הפער הזה בין הגישות, כמעט באופן אוטומטי, אמור לחדד עבור הציבור את עומק "הטרפת" שדבקה במפלגת השלטון ואת הכמיהה לישראליות של פעם. החיבור עם בוגי יעלון, למשל, עושה בדיוק את זה: יעלון עצמו אמנם אפור ולא רלוונטי כל זמן שהוא התמודד באופן עצמאי, אבל כמספר 2 הוא מביא איתו לא מעט נקודות. הוא מסמל יושרה, עד כדי "בוקיות", ימין ישן, כזה שמזוהה עם ערכים דמוקרטיים וליברליים. אחרי יעלון, צפויים לחבור אל גנץ עוד כמה שחקני חיזוק שלא נתפסו עד היום כשוברי קופות גדולים, אבל לצד המטאור החדש הם צפויים להעלות את שער המניה.

למי אכפת

גם הקמפיינרים של יו"ר "כולנו", שר האוצר משה כחלון, עושים עבודה לא רעה בכלל. "רק לכחלון אכפת" זה לא סתם סלוגן קליט, אלא ניתוח מדויק של הסנטימנט. כל מי שישאל את עצמו למי משרי הממשלה אכפת יותר ממשה כהן מעפולה, סביר שידרג את כחלון במיקום גבוה מאוד. הבעיה של כחלון היא גנץ, ולא במקרה הרמטכ"ל לשעבר חוטף חיצים מכולנו. כל זמן שהציבור הישראלי האמין שבבחירות הקרובות נתניהו מנצח בהליכה, אפשר היה "לבזבז" קולות על נישה נחמדה ואכפתית כמו זו של כחלון. לעומת זאת, ככל שהסקרים יצביעו על היתכנות אמיתית למהפך, כחלון יהפוך לאופציה הרבה פחות רלוונטית. זה לא שלא אכפת מזה שאכפת לו, זה פשוט לא מספיק.

משה כחלון בכנס ההשקה של קמפיין הבחירות באשקלון. (צילום: אלעד מלכה)