עבד ונתנאל עומדים כבר שעה ומשהו בפקק על איילון צפון. כל אחד לביתו. עבד עם בגדי עבודה מלוכלכים בדרך לטייבה, נתנאל עם חולצה לבנה מכופרת בדרך לבני ברק. שניהם עומדים ליד המכוניות שלהם, מהראשונות בטור, מביטים בנעשה: כמה עשרות מפגינים, רובם אתיופים חוסמים את הכביש, והשוטרים בצד, דרוכים אך מאפשרים. "הם צודקים, אין מה לעשות", אומר עבד, אבל השיטה של חסימת כבישים לא מוצאת חן בעיניו. "אני בדרך להוציא את הילדים מהגן, אז התקשרתי לאמא שלי שתוציא", מספר נתנאל. "מבין את הדאגה, יכול להיות שהם צודקים, אבל מה אנחנו אשמים. המחאה בגלל שהרגו בחור משלהם. אני יכול להבין אותם". "משלהם?" אני שואל, "כלומר מהחבר'ה שלהם. לא מאחל לאף בנאדם לעבור את זה."

כשאני שואל את עבד מי חווה יותר אלימות מהמשטרה, אתיופים או ערבים, הוא משיב – "אני מרגיש אלימות משטרתית, אתה מתאר לעצמך מה התשובה שלי מי סובל יותר,
מערכת היחסים של המשטרה עם אוכלוסיות במדינה לא משהו, ואני לא רוצה להגיד יותר. אנחנו צריכים להיות שווים. אין לי שום בעיה לעמוד פה, אם זה עוזר – אני אתם."

חסימת כביש במהלך מחאת יוצאי אתיופיה, 30 בינואר 2019 (תומר נויברג / פלאש 90).

משפחת סלמסה

משפחת סלמסה הגיעה ברכבת מבנימינה. טהוניה, באנצ'י, אשר ופרונס לובשות כולן חולצות של יוסף ז"ל. "הכתובת הייתה על הקיר. אם הממשלה, המשטרה וכל מקבלי ההחלטות היו מעמידים שוטרים לדין במקרה של אחי, אז היינו מונעים את המקרה הזה", אומרת באנצ'י. היא התייחסה גם לאמירתו של מפכ"ל המשטרה לשעבר "טבעי שנחשוד בהם" ואמרה, "כשמפכ"ל המשטרה אומר את זה, אלו התוצאות. צריך להעמיד לדין את השוטרים, וככה יבוא השינוי התודעתי".

משפחת סלמסה למודת הסבל, אך גם ההתגברות עליו, משפחה שהפכה לסמל חי למאבק צודק בקרב העדה ולא רק, הגיעה לנחם את משפחה ביאדגה במהלך השבעה, יודעים שזו לא תהיה הפגישה האחרונה עבורם. "בהמשך נחזק אותם ונדרוש את הצדק לילדים שאיבדנו, ואני מקווה שלא נהיה בזה לבד" אומרת באנצ'י. "ברגע ששותקים – זו הסכמה. אם לחיים שלנו אין ערך במדינה, זה עצוב מאוד".

משפחת סלמסה: באנצ'י, אשר וטהונה (צילום: ניצן צבי כהן)

שי

שי וכמה מהחברים שלו יושבים על הכביש לפני המכוניות הראשונות באיילון, בפנים של השוטרים. רוצים לומר, לא מפחדים. אין להם כח לתקשורת, בטח ובטח לא כלפי מי שהם חושדים בו כ'סמוי'. אחרי מסכת הוכחות, הוא נפתח: "העם אדיש, הם טוענים שהם צריכים לעבור מה שעברו. הם סבלו, אז תורנו לסבול. תגיד, זה שכשאתה היית חדש אז פגעו בך, אומר שצריך לחזור על זה?". החברים מסביב מספרים על העבר הצבאי, אחד אומר חבל ששירתתי, השני מרגיע אותו, אבל כולם חשים פריירים. זובור שלא נגמר.

ח"כ פנינה תמנו שטה

בהפגנה הראשונה ב-2015 בירושלים, לצד האלימות האדירה של המשטרה וגם של המפגינים, תמנו-שטה הצילה את המצב. המשא ומתן שניהלה עם המשטרה לשחרור העצורים, היה הדבר היחיד שהצליח להרגיע את השטח, ולהוות אקורד הסיום שלה. "היום זה יהיה שונה לגמרי. המארגנים של ההפגנה הזו אחראיים, ואני סומכת עליהם לגמרי. מה הבעיה? אין הרבה ישראלים שאינם אתיופים, הפחידו אותם כל השבוע."

ח"כ פנינה תמנו שטה אתמול (קרדיט: אדם סגל)

יוני המג"בניק

אנחנו כבר בדרך לכיכר רבין, וההמונים מרגשים. האווירה פחות מתוחה, ולא ברור בעצם למה לא כולם יותר צ'יל ופשוט סבבה, אבל יש מטרה. יוני הדפיס את הקריקטורה של גיא מורד מידיעות אחרונות, בה רואים ילד אתיופי המסתתר אצל אמו מפחד רכב המשטרה המתקרב. "זה היה יום שישי לפני שנתיים, ירדתי למטה לנשום אוויר. הגיע שוטר, אמר לי 'כמה פעמים אמרתי לכם ללכת?'. אמרתי לו, 'הרגע ירדתי'. שאל, 'אתה לא מבין?', אמרתי שאני מבין אבל זה לא אני. התחיל ללעוג. לקח אותי לתחנה, ופתח לי תיק על הכשלת שוטר. הייתי בן 28. למזלי כמה שנים לפני זה הייתי מג"בניק, אני מכיר את החוקים – דרשתי לדבר עם מפקד התחנה, הפקידה לגלגה. בדקתי את החוקים, יש יום שאפשר לדבר עם מפקד התחנה. הגעתי שבוע אח"כ, ונכנסתי. המפקד אמר לי שהוא סגר את התיק, לך למח"ש. לא עזר".

עיריית ת"א

הגענו לכיכר. בין איש לבן שצבע את פניו בשחור, דבר הזוי מבחינת פוליטקלי-קורקט אבל נראה שכוונתו הייתה להגיד אני אתכם לגמרי, חניכי תנועות הנוער והמכינות הקדם צבאיות, המבוגרים והצעירים, האנשים שבאו להזדהות, האנשים שבאו כי זה בנפשם, האנשים שבאו כי אין להם ברירה וגם אלו שלא באו, עמד בניין עיריית ת"א עירום ואפל מעל הכיכר המתמלאת. מה שנים נוהגת העירייה להביע הזדהות עם שלל המחאות המתכנסות לכיכר הלאומית, כיכר רבין. זה עול לא קטן אני מניח, אבל גם זכות גדולה להיות המרחב בו הישראלים מוחים, צוהלים, שמחים, זוכרים ומצדיעים. כשהבחנתי שבניין העירייה אינו מואר, חשכו עיני. זו בטח טעות. לא שיש בזה חשיבות גדולה כשלעצמו, אבל כזהו כוחם של סמלים, בסמליותם. רק בשלב מאוחר נדלקו האורות, כנראה שהטכנולוגיה קיימת. דגל ישראל כמו אמר, אתם משלנו. נקווה שזה לא מאוחר מדי.

בניין עיריית תל אביב חשוך – בעת ההפגנה נגד אלימות משטרתית, ינואר 2019 (צילום: חן אדרי)

האנשים בתחנת האוטובוס

לא מעט ישראליות וישראלים חיכו אמש שעות לאוטובוס, בתחנה או עליו, התעצבנו, כעסו וקיללו. נקלעתי לסצינה טיפוסית בתחנת האוטובוס ליד דיזינגוף סנטר. "אם זה היה הבן שלך, לא היית מדבר ככה", זרקה בכעס אישה מבוגרת ומאופרת בקפידה, לעבר גבר מבוגר אחר, "הם יהודים, לא סודנים". 'מה קרה?' אני שואל, "כל אחד חושב שהוא הבעל בית של המדינה", היא אומרת. 'אבל למה כעסת?' אני מנסה להבין, בלי לגרור את כל האנשים שממתינים לעוד סערת רגשות. "האיש הזה אמר שבגלל שירו להם במישהו אחד, כולנו מאחרים. אם זה היה הבן שלו לא היה מדבר ככה". עוד אישה מבוגרת מצטרפת, "היה את החייל האתיופי הזה, ששוטרים הכו בחולון (דמאס פיקדה, י.פ). עכשיו הוא סרן! רונה רמון אימצה אותו".

"למה מאיפה אתה עלית?" שואלת את האיש המבוגר האישה הראשונה. "זה מתחיל בהנהגה" היא ממשיכה. "לא הכל זה ראש הממשלה, לפעמים זה סתם בין האנשים", אני מנסה. אבל היא בשלה, מערבבת את נתניהו, וגנץ ואמסלם, בערבוב טוב של גזענות ישראלית רכה, אהבה למדינה הזו, וידיעה עמוקה שנצטרך לחיות ביחד פה מחר בבוקר.

בדרך הבית

בדרך הביתה אנחנו שומעים שרכבת ישראל תגברה את הקו מת"א לאשקלון, "הרכבת תעצור גם בתחנות הביניים". ואולי זה סיפור לא פחות חשוב על החברה הישראלית, שמרכיבי הזהות הביוגרפיים קשורים קשר עבות גם למעמד סוציואקונומי, למוצא, למגדר, להשקפה פוליטית. אולי האלימות שאנחנו מפעילים על עצמנו, בשלל האמצעים שהעמידה לנו המדינה המודרנית, החל במשטרה וכלה בהפרטה, מכוונת כדי שנשכח למה בכלל הגענו לכאן, ואת האמת הפשוטה על היעוד שיש לנו כיחידים ועם בעולם הזה.

מחאת יוצאי אתיופיה, 30 בינואר 2019 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90).

הבית של רחל

"לא יכול להיות שבארץ זבת חלב ודבש אנחנו כבר 40 שנה אוכלים מרור", אמרה רחל יוסף, אחת ממארגנות המחאה, במסיבת העיתונאים ביחד עם דסש. "אם עכשיו לא נעשה טיפול שורש, אנחנו נבכה על עוד בנים. אני קוראת לכל הישראלים ולכל הישראליות להצטרף מחר, כי המקום הזה הוא הבית של כולנו." המילים של רחל ליוו אותי כל ההפגנה, הרגשתי איך המרור הזה, שמורכב מעשרות פרשיות – הדם, הדפו פרוברה, סלמסה, מנגיסטו, יינות ברקן, הילדות מההסעות, הדירות בקריית מלאכי, בתי הספר החרדים, מכבי האש, שיטור היתר, הכניסה למועדונים וברית המילה, ועוד כאלו שאני לא מכיר או זוכר, מאיים להטביע את הבית המשותף שלנו. במידה ואנחנו עדיין רוצים להישאר בו יחד, כדאי שנתחיל כולנו לייבש את הביצות בהן הוא גדל.