קיבלתי לאחרונה שתי דחיות עקב מונוגמיה. חשדתי שכך יהיה ובכל זאת הצעתי.
"אני לא פנוי, למרות שאת מקסימה וההצעה מקסימה גם היא" אמר האחד
(אני יודעת שאני מקסימה, זה לא עוזר כשאני מקבלת לא).
"בדיוק חזרתי לקשר ארוך אחרי פרידה ממושכת" אמר השני. "אבל כיף ומחמיא שאת מציעה" מיהר להוסיף.
(יופי שכיף לך באמת)
"דחיה עקב מונוגמיה היא לא באמת דחייה", אומר חבר יקר שבאוזניו התלוננתי.
(סליחה, זה שאתם עם מישהי אחרת אומר שאתם צריכים לסרב לי? למה בעצם? ומי המציא את הכלל הדפוק הזה?
— מתוסכלת? אולי רק קצת…)
למה בעצם אני צריכה שכולכם תאהבו אותי? אין לי זמן לכולם.
ועדיין, ליבי מתכווץ ומשהו אי-שם בגרון מתקפל נוכח הסירוב. עם זאת, יש משהו פשוט ואף נעים בלקבל דחייה עקב מונוגמיה, כי זה כאילו "לא אישי": זה לא שאני לא רוצה אותך (אולי אפילו הייתי מת להכיר אותך, לגעת בך) אבל אני "לא יכול". ואני – יצאתי תותחית ונועזת שבכלל הצעתי. לכן, אני ממליצה לכל מי שרוצה לקבל דחייה להתחיל דווקא עם כאלה ש"אינם פנויים". אמנם לא יצא מזה מפגש אבל לפחות יש סיכוי להשתכן כפנטזיה בראשו של מישהו (עוד על חיים בדמיונם של אחרים ניתן לקרוא כאן).
"אין שאלות דחופות משאלות תמימות" טוענת ויסלבה שימבורסקה. אז באישורה של המשוררת אשמיע שאלה תמימה: למה באמת אתם מסרבים, ומה מסתתר מאחורי הפראזה הגנרית "אני לא פנוי"?
רגע לפני שהמילים מתגלגלות… כי חיים ומוות ביד הלשון כך כתב המשורר הלאומי וידע על מה הוא מדבר… בא לי להתעכב רק לרגע על ההגדרה "פנוי/ה":
לא הצלחתי שלא לב לשדה המילולי המרשים: פנוי – לפנות – פנים – פנים- פן. יחי השפה העברית).
פרשנות א': לא פנוי = אני מאוהב במישהי אחרת ואנרגיות החיים שלי מושקעות שם כרגע.
פרשנות ב': לא פנוי = אני לא רוצה אותך ואני אומר שאני לא פנוי = אני לא פנוי אליך ספציפית.
פרשנות ג': לא פנוי = תכלס אני רוצה! אבל זה יפוצץ את מערכת היחסים כי אני וזוגתי לא מצליחים להקיף את הצרכים והרצונות של שנינו.
פרשנות ד': לא פנוי = אני בסרטים של עצמי.
פרשנות ה': לא פנוי = אני מפחד ממה שיקרה לי בחיים אם אגיד לך כן.
מהצד השני של ה"פנויים" יש את ה"תפוסים". והנה שאלה תמימה נוספת: מה פשר ההגדרה "תפוס/ה"? אדם שיש לו הסכם מרצון על היות במיניות עם אדם אחד? האם ההסכם הזה תקף מרצון בהווה או שהוא שריד להחלטה ישנה? האם תפוס פירושו שאחד מבני הזוג לא יכול לסבול את האפשרות של מיניות עם מישהו אחר?
לאחרונה אני מגלה שדווקא אלה הנחשבים "תפוסים" (כלומר אלה הנמצאים במערכת יחסים) עשויים להיות דווקא פנויים להיכרות, למפגש, לחיבור. ואילו דווקא ה"פנויים" יכולים להיות סופר לא-פנויים למפגש. כלומר עסוקים בעצמם, במשבר שלהם, או פשוט לא בשלים לחיבור של הלב. או במילים אחרות, הפנויים עשויים להיות תפוסים ולהיפך. מבלבל, אה?
נראה שהיות "פנוי" או "לא פנוי" זה יותר מצב נפשי מסטטוס ביחסים. אני מכבדת את החוקים והכללים שכל זוג קובע לעצמו במערכת היחסים שלו, אך קשה לי להאמין שכלל אחד יכול להיות תקף לכל החיים.
ליזום קשר או מיניות עם אדם נשוי או כזה שמוגדר על ידי עצמו או על ידי אחרים "תפוס" נחשב למעשה בוטה ולא לגיטימי. והנה עוד שאלה תמימה: למה זה ככה? למה צריך לחלק את האנשים ל"מותרים" ו"אסורים"? מדובר גם בהגדרה פנימית (הגדרה שלי את עצמי שהמיניות שלי מתקיימת רק עם האדם הספציפי הזה) וגם בהגדרה חיצונית (אחרים מסתכלים עלי ואומרים עלי ש"אני תפוסה").
אבל… אילו היינו חיים בהם לגיטימי להתחיל עם כולם, ללא הגדרה של "תפוס" ו"פנוי"?
רגע של דמיון מודרך: חשבו על מישהו או מישהי שמוצאים חן בעיניכם… אבל הם בקשר עם מישהו אחר. דמיינו את עצמכם ניגשים אליהם בהזדמנות הקרובה, בעבודה, ליד הגן או באוניברסיטה ואומרים:
"היי, את מוצאת חן בעיני" (למרות שאני יודעת שאת נשואה). "היית רוצה שניפגש להכיר?"
או בגרסה פחות מעודנת: "את מושכת בעיני בטירוף. אני מוצא את עצמי חושב עליך. מה את אומרת שניפגש כדי לגעת, להכיר דרך הגוף ולא רק, ולהיות באינטימיות? (לא בהכרח סקס, אבל אירוטיקה)."
מה עולה לכם בגוף כשאתם מדמיינים את התרחיש הזה? האם תחושה נעימה, האם מחנק ופחד? הרי אם לא יתאים לה, אם היא/הוא אינם פנויים – הם פשוט יגידו שלא מתאים להם. אז מה הסיפור? יש בין כולנו משיכה (או דחייה) בלי קשר להתחייבות שעשינו (או לא עשינו) להיות במיניות עם אדם זה או אחר, בין אם מחויבות זו כתובה ברבנות, מסומנת בטבעת או בהסכם בלתי מדובר.
בנוסף, יש יתרון פוטנציאלי נוסף בעולם הנפלא הזה: אם מותר לפנות לכולם, כולנו היינו מקבלים הרבה יותר מחמאות! כמה נעים לשמוע שאני מושכת! גם אם אני הולכת לתת או לקבל דחייה עקב מונוגמיה.
והנה עוד שאלה תמימה: האם אנו שלמים עם היות במיניות עם אדם אחד? האם מסופקים? מרוצות? האם צרכינו נענים? האם המונוגמיה היא כורח בגלל שאנו מפחדים מההשלכות של האלטרנטיבות? או כי אנחנו חושבים שאין אלטרנטיבה? או האם זוהי בחירה במונוגמיה מרצון חופשי?
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא נגד מונוגמיה! אם מימוש המיניות (לרוב זה לא רק המיניות, אלא גם בית, בטחון, הקשבה ורוב הצרכים) עם אדם אחד עובד לכם ועונה על הצרכים אז מעולה! אבל אם יש חווית חוסר, אולי שווה לשים סימן שאלה על ההגדרות "פנוי ו"תפוס", שלפיהן החברה מתחלקת ומתנהלת: את הפנויים יש למהר ולשדך, ועם התפוסים אסור ליזום מיניות.
כשאני מגדירה עצמי ב"זוגיות" עם אהובי נץ, משהו בי מתכווץ ומרגיש לא שלם עם ההגדרה. אני חושבת שאחת הסיבות לכיווץ הוא ההגדרה הנלווית להיות אשה "שיש לה חבר" בעולמנו.
לפעמים בא לי להיות "בלי חבר" ו"בלי זוגיות" כדי לשדר לכולם "היי! אני פנויה!" זה שיש לי אהבה בחיים לא אומר שאני לא פנויה לעוד. אני רוצה שיתחילו איתי, אני רוצה להתחיל עם אחרים, יש בי פחד שהיותי ביחסי אהבה עמוקים עם פרטנר ימנע ממני את שפע האהבה והנראות שיש לעולם להציע לאשה "פנויה".
ובנוגע לכל ה"פנויים" האלה: לפעמים אנשים (רגע של כנות: אני מדברת על גברים. סורי בויז) מוגדרים "פנויים" כאשר הם לא בקשר זוגי, אבל הם בכלל לא פנויים! הם רק נראים פנויים, ומקבלים את התואר הנחשק – או המפוקפק תלוי את מי שואלים – רק כי הם לא בקשר ממושך עם מישהי ברגע הזה, אך למעשה הם עסוקים ו"תפוסים" בעצמם ובבעיות שלהם או בהחלמה מפרידה.
כשעוד הייתי במונוגמיה עם אור, כמעט אף אחד לא התחיל איתי. איך הם ידעו? האם זה משהו ששידרתי? האם בסביבה הקרובה ידעו ש"אני לא פנויה?" כאילו הייתי מסומנת. גם לא התאהבתי באף אחד אחר, אז כנראה שגם לי יש חלק בדבר. כנראה שרוב התקופה באמת לא הייתי פנויה לעוד אהבה, בין אם מפני שהייתי מאוהבת בו, בין אם כי האנרגיה שלי הופנתה לענייני עבודה ושאר החיים, ובין אם הייתי עצובה וקצת כבויה.
כעבור כמה שנים המערכת המונוגמית שקיימנו – על אף שאף פעם לא קראנו לה ככה. זה כמו שהדגים לא קוראים למים מים – התפוצצה. כנראה שזמן רב הייתי "תפוסה" על ידי ההגדרה, שלא הלמה את רצוני. לבי היה פנוי לאהבה ולביטוי מיני עם אחרים, אך פחדתי לפנות אל העולם ולהיפתח לאהבה נוספת.
אף פעם לא הגדרנו את עצמנו כמונוגמיים, ובכל זאת היינו. כשהגיעה "השיחה" על האפשרות לפתיחת הקשר זה כבר היה קשה מידי. היה קשה להמיס את גוש האשמה, הכעס והתסכול שחשתי כלפי עצמי, כלפיו וכלפי מערכת היחסים ש"לא אפשרה" לי מענה על הצרכים שלי.
עזבו את ההגדרות ובדקו – האם אני פנויה לאהבה? האם אני פנוי לחיבור?
ובקיצור – בואו נארגן "מסיבת תפוסים-תפוסות". יש סיכוי שזה יתפוס ובענק.
