עמוס, אני כאן עם אגרוף של דמעות בגרוני והחרדה עוטפת את לבי. איני יודעת מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו.

כתבת ספרים יפים כל כך, עוצרי נשימה. בד בבד, קראת לשלום, באופן אמיץ ושקול. לבך היה נדיב, במלוא מובן המילה, והיו בו חוכמה ודמיון. האנושיות שבך כמו עלתה על גדותיה, והציפה אותנו, כל אלו שזכו להכירך מספיק מקרוב.

כשפגשתי אותך לראשונה, כבר הייתי מאוהבת במילותיך. תמיד אהבתי את כתיבתך, אך כאשר קראתי את "סיפור על אהבה וחושך" עלו בדמיוני תמונות לסרט. באתי לתל אביב לבקש ממך רשות לעבד את זיכרונותיך ולביימם לכדי סרט. הייתי בת 26 או 27. אחרי ארוחת הערב פנית לנילי ואמרת, כאילו אינני שם (אבל היום אני חושבת שהתכוונת שאשמע, נכון?), "היא כל כך צעירה. אבל כך גם היתה אמי".

כמה אמון ביקשתי ממך אז להתיר לאדם זר עבורך באותו הזמן, למי שטרם ביימה אף לא סרט אחד, הקשורה בתרבות הישראלית רק באופן חלקי, להציג בסרט את שנות התבגרותך, ולגלם בעצמי את תפקיד אמך פניה שנטלה את חייה כשהיית בן 12 בלבד.

עמוס עוז, 18 בדצמבר 2015 (תומר ניוברג / פלאש90)

על התאבדותה של פניה כתבת: "כעסתי עליה שהסתלקה בלי להיפרד, בלי חיבוק, בלי מילת הסבר: הלוא אפילו מזר גמור, אפילו מנושא מכתבים או מרוכל-הסדקית שבדלת, אמי לא היתה מסוגלת להיפרד בלי להציע כוס מים, בלי חיוך, בלי התנצלות קלה, בלי שתיים-שלוש מילים נעימות… ככה קמים ועוזבים, בגסות, באמצע המשפט?"

הענקת לי שתי דיברות, שני צווי עשה ליצירה, שתמיד יהדהדו באזני: השתמשי בקול שלך; והתמודדי עם סיבוכי העלילה

בכתיבתך על אמך השתלבו העלבון של ילד שברירי שננטש עם החמלה והסלחנות של הגבר שבגרת להיות, המתבונן לאחור על אישה צעירה דיה כדי להיות בתך. למרבה הפליאה, הרשית לי לספר את סיפורך ולגלם את אמך. אני עדיין איני יודעת מדוע.

היו לך רק שתי בקשות. הראשונה היא אולי הדרישה רחבת הלב ביותר שאי פעם הופנתה אלי באופן מקצועי: "עשי את שלך. הספר קיים ועומד, עשי סרט שהוא יצירה שלך". בקשתך השנייה היתה להימנע מלספק כל הסבר פשוט מדוע אמך התאבדה. לא היתה לכך תשובה אחת, והחיפוש אחר מענה לשאלה זו היה לחלק מעבודת חייך. הניסיון לספר את סיפורה, להבין את נפשה של אמך, היה אחד הדברים שעשו אותך לסופר יחיד בדורו. הענקת לי שתי דיברות, שני צווי עשה ליצירה, שתמיד יהדהדו באזני: השתמשי בקול שלך; והתמודדי עם סיבוכי העלילה.

סיפור על אהבה וחושך (קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)

בעת שהתכוננתי לצילומים (כבר הייתי בת 31, ואמא בעצמי) נפגשנו והראית לי אלבומי תמונות משפחתיים. קיבלת אותי אל תוך משפחתך, ואף את ילדיי אימצת ללבך. "אין לי ספק שעוד נשמע רבות עליך", אמרת לבני בעת שקיפץ על הספה, ודבריו הנבואיים של ש"י עגנון, שנאמרו עליך כשהיית אתה ילד, הדהדו בחדר.

הובלת אותי ואת צוות הצילום ברחובות ובשבילים של שכונת ילדותך בירושלים וסיפרת לנו בדיבור שוטף, שחזר כמעט מילה במילה על הכתוב בספרך, על הלילה בו הצביע ארגון האומות המאוחדות בעד הקמתה של מדינת ישראל. תיארת את השכונה כולה עומדת ברחוב, שקטה ועצורת נשימה, מאזינה לתוצאות ההצבעה דרך מקלט הרדיו, עד שלפתע היתה "צעקה אסונית, זעקה מזעזעת-אבנים היתה זו, מקפיאת דם, כאילו כל ההרוגים שהיו וכל ההרוגים שעוד ייהרגו קיבלו בו ברגע אשנב זעקה".

לא לשאת את המילים לשווא

אני מוכרחה להודות, כי בתחילה הייתי מוטרדת מכך שדיברת בדיוק כפי שכתבת בספר, כאילו מפגשנו היה דקלום של תמליל מתורגל, ללא היופי הספונטני שציפיתי מהגיבור שלי. אך עד מהרה הבנתי שאין כאן כל דקלום ואף לא שמץ של חוסר אותנטיות, אלא בחירה עמוקה של אדם שהאמין בכל מאודו בשפה ובבחירת מילותיו. אמונתך במילים חייבה אותך שלא לשאת אותן לשווא ולברור לך רק את אלו שפוסלו בעמל, כאלו שיגרמו למאזיניך לחוש את אשר רצית שהם יגלו.

סיפור על אהבה וחושך (קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)

חגגת את השפה העברית, וראית בתחייתה הישג היסטורי. שירת החיבורים וההקשרים של מילים מקראיות – שורש המילה 'אקרן', מסך הקולנוע, הוא במילה התנ"כית קרן, לדוגמא – חשמלה אותך, וגם אותנו, באמצעותך. כיצד היינו הוגים 'חולצה' אילולא חודשה המילה? שמא היינו קוראים לה מעיל עם צבעים? האם היינו עשויים להרגיש תסכול גם בהעדר מילה זו?

בזכות האפשרות שבכוח ליצור שפה תוך כדי הכתיבה הפכת, וכמוך סופרי העברית המודרנית, לא רק לסופרים ומשוררים: הייתם לממציאים, לטובעי מטבעות לשון, וכך זכיתם למעמד מיוחד בהיסטוריה הספרותית העולמית. כולכם מבצעים החייאה לשפה מתה, וצובעים את החיים בצבעים פרי דמיונכם. אמרת לי פעם, וכך גם כתבת, כי העברית שבה לחיות בעת המודרנית בפעם הראשונה שבה אשה אמרה לגבר את המילים "אני אוהבת אותך".

אהבה מהולה באופטימיות

מעל לכל, היית אוהב גדול. אהבת את הציונות הקיבוצניקית המחוספסת, והמשכת לאהוב אותה גם כשראית בה מיתולוגיה. אהבת ללכת על קו המדבר בשעות הבוקר המוקדמות. אך למעלה מכל אלו, אהבת את אשתך ואת שלושת ילדיך בעוז. דיברת על אהבה כפי שרק ידען גדול יכול לדבר: "כאשר הגעתי לאהבה כבר לא הייתי טירון ירוק לגמרי; כבר ידעתי שיש תפריטים שונים, יש אוטוסטרדה ויש כבישי נוף רבגוניים ויש משעולים נידחים אשר רגל אדם כמעט לא דרכה בהם. יש מותר שכמעט אסור ויש אסור שכמעט מותר. יש ויש."

את אהבתך ושאר רוחך מהלת בפליאה מתמדת ואופטימיות. תמיד קראת בקול רם לשלום, גם כאשר זה לא היה פופולרי, גם כאשר האכזבות הקשיחו לבם של אחרים. לפני כשנתיים כתבת לי באימייל, כאשר הייתי בהריון בפעם השנייה, "מי היה מאמין, 100 שנים אחרי הקייזר והיונקרים הפרוסים המיליטנטיים, 75 שנה אחרי היטלר, שאישה תישא בתפקיד קנצלרית גרמניה ותהפוך להיות מנהיגת העולם החופשי? אין דבר שהוא למעלה מהמחשבה. גם לא השלום בין ישראל והפלסטינים. גם לא עליית דמותה של דמוקרטיה טובה יותר, מעודכנת ומתוחכמת יותר, לפחות במספר מדינות. אך די. מתי את צפויה ללדת?".

כאשר היינו נפגשים לעתים באירועים היית מציג אותי בפני חבריך כ"אמך", ואני הייתי מציגה אותך כ"בני" ואז היינו צוחקים על הטקס הקטן והטיפשי הזה שלנו

כשסיימתי את הסרט, אודה ואתוודה, נחרדתי מהמחשבה שאראה לך אותו. לצפות בשחקנים המגלמים אותך ומשפחתך, באירועים כה אישיים וטראומטיים, ודאי היה כואב להחריד. צפית בבית עם נילי והמשפחה. ואפילו באותה עת מצאת בלבך את היכולת לעודד אותי. כתבת לי: "הסרט הוא גם מהמם וגם עדין באופן נפלא. הוא שב אלי בחלומותיי. הדמיון הפיזי בינך ובין אמי והעובדה, שאין לה הסבר טבעי, שהצלחת להחיות כמה מהמחוות האופייניות לה, אפילו שפת גופה, אינם אלא נס."  כאשר הסרט יצא לאקרנים כתבת שוב: "כפי שיכולנו לצפות, יש האוהבים את הסרט, יש שאינם אוהבים אותו ואפילו יש המתנגדים לו. אין זה שונה ממה שקרה כאשר הספר יצא לאור לראשונה. באשר לי, אני עדיין נפעם, ואף נדהם, מה'פניה' שהענקת לנו. כמעט ואמרתי: מה'פניה' שאת הבאת אלי בחזרה…".

סיפור על אהבה וחושך (קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)

כך המשכת להשפיע עלי מנדיבות לבך, אני שעסקתי ביצירתך הגדולה המבוססת על סיפור חייך שלך. עדיין קשה לי לתפוס את גודלו של מעשה האהבה הזה שלך כלפיי. היית הגיבור שלי, מקור השראתי, חברי, ולאמתו של דבר, משפחתי. כאשר היינו נפגשים לעתים באירועים היית מציג אותי בפני חבריך כ"אמך", ואני הייתי מציגה אותך כ"בני" ואז היינו צוחקים על הטקס הקטן והטיפשי הזה שלנו.

עמוס, אין לי מספיק מילים. אין לי המילים הנכונות. אני צריכה שתחזור לכאן ותמציא לי אותן.

*

נטלי פורטמן היא שחקנית ובמאית אמריקאית-ישראלית, זוכת פרס אוסקר. ב-2015 יצא לאקרנים סרטה 'סיפור על אהבה וחושך', המבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז, בו גילמה את פניה, אמו של עוז.