יום שני השבוע, המרכז לתיאטרון בלוד. "אני לא מפה, עוד רגע באים לקחת אותי", אומרת השחקנית בכניסה למקלט שבו נערכת ההצגה, והקהל מתיישב במעגל מסביב לבמה וממתינים. השחקנים עומדים שם, לבושים בבגדים של פעם ותחושת אי הנוחות גוברת. "אני לא שייכת לכאן" היא אומרת שוב. ההצגה כבר התחילה עוד בקניית הכרטיסים בכניסה והסצנות מתרחשות מסביב. "מאיפה את?" שואלת אותי אחת השחקניות ואני אומרת לה "עכו". "עכו? זה רחוק. בואי בבקשה, יש לי מקום חדש בשבילך", והיא מעבירה אותי ואת אמי למקום אחר באולם. למרות שישבנו במקומותינו רק 15 דקות, השינוי כבר מוציא אותנו מאזור הנוחות.

ההצגה 'תלושים' היא הפקת מקור של המרכז לתיאטרון, שמחייה מחדש סיפורים וזכרונות מחיי המעברה של העיר לוד. חיי המעברה נבנים אט אט מדמויות שונות המייצגות את היום-יום המורכב בתחנה הראשונה של מאות אלפי עולים לישראל. היא נוצרה מתוך ראיונות שערכו השחקנים והיוצרים עם תושבי העיר הוותיקים, ומבוססת על מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם הקהל.

בונים מעברה לקליטת עולים בלוד (יד ביד, מתוך אתר פיקיויקי)

חגיגות השבעים למדינת ישראל מציינות גם שבעים שנים למעברות – מחנות המעבר למאות אלפי העולים החדשים שהציפו את המדינה הצעירה עם הקמתה. יוצאי צפון אפריקה וניצולי השואה מאירופה נפגשו בהם לחיים בתנאים פיזיים קשים, שכללו מגורים באוהלים ופחונים בשמש הקופחת ובגשם השוטף. ישראל הרשמית הפכה אותן לסמל של הצלחה בקליטת העלייה ההמונית, מחיר קשה וזמני שצריך לשלם בדרך לשיכון של קבע. אך בקרב רבים מיוצאי עדות המזרח שישבו בהן, הן הפכו לסמל של אפליה וקיפוח.

הזכרונות עולים מחדש

למרות שהיוו פרק משמעותי ומעצב בביוגרפיה האישית והקולקטיבית, פרק המעברות זכה לייצוג מצומצם יחסית בתרבות הישראלית, ודאי בהשוואה לפרקים אחרים כמו המלחמות או הקמת ההתיישבות העובדת. את ביטוייו האמנותיים הבולטים אפשר לסמן דרך שלוש יצירות בולטות, גם הן נעות בין אידאליזציה לביקורת – הסרט והמחזמר 'סלאח שבתי', שכתב הסופר אפרים קישון, ומבוסס על חוויותיו במעברה כעולה מהונגריה; ספרו של אלי עמיר 'תרנגול כפרות' המגולל את סיפורו של ילד במעברה שמגיע בסופו של דבר לקיבוץ; ושירה של חווה אלברשטיין 'שרליה' (שיבוש שמה של המעברה בחיפה 'שער העליה' אליה הגיעה אלברשטיין עם משפחתה) על חוויותיה כילדה במחנה העולים.

בשנים האחרונות מתעוררים סיפורי המעברות מחדש, והופכים למורכבים יותר. ייתכן שמרחק הזמן מאפשר התבוננות מחודשת על העשור בו מדינת ישראל הכפילה את אוכלוסייתה, ואלפי עולים שחלמו על מדינה יהודית מצאו עצמם חיים בפחונים ובאוהלים, ללא עבודה סדירה ועצמאות כלכלית, לפרקי זמן קצרים או ארוכים. הסדרה התיעודית 'סלאח פה זה ארץ ישראל' שיצרו דוד דרעי, דורון גלעזר ורותי יובל הצליחה לספר את סיפורם של העולים שנשלחו לפריפריה הרחוקה ליישב את המדינה, בדגש על יהודי ארצות ערב שלא הייתה להם ברירה אחרת. הסדרה מבקרת את הפער המובנה שיצרה המדינה (או לפחות לא התאמצה לסגור) בינם לבין עולים אחרים, רובם יוצאי אירופה, בתחום הזכאות לבעלות על דירה והיכולת לצבור הון.

גם 'סלאח' המקורי חזר למרכז הבמה: הפקתו המחודשת של מאור מימון למחזמר 'סלאח שבתי' בכיכובו של נתן דטנר מופיעה ברחבי הארץ כבר מעל שנה, ורבבות ישראלים צפו בה. המשפטים המכוננים ממנה ("מר שבתי, אנחנו חיים במאה העשרים!" – "אני חי במעברה". "המאה העשרים זה לא מקום לחיות בו, מר שבתי!" – "גם מעברה לא"), החוסן שגילו העולים לצד תיאור הפוליטיזציה והתנשאות הממסד עליהם נראים רלבנטיים להפליא גם היום, וכך גם המפגש הטעון עם הקיבוצים הסמוכים שהופך לבסוף לקיבוץ גלויות.

המחזמר סאלח שבתי (ניר סטולו, באדיבות Mpro)

במקביל החל מספר הסיפורים יוסי אלפי בהפקת ערבי סיפורי מעברות, בהם מושמעים סיפוריהם האישיים של יוצאי המעברה בערים השונות. שרת התרבות מירי רגב יזמה מהלך של הקמת מוזיאונים שינציחו את ההיסטוריה של עיירות הפיתוח. פצע פתוח נוסף שעלה מחדש הוא החשד לחטיפות ילדי תימן, המזרח והבלקן, שרבים מהם נעלמו במעברות.

"פעם היו לי חלומות ושאיפות, פעם אני הייתי"

בחזרה להצגה בלוד: השחקנים מזמינים את הקהל לשבת איתם על הרצפה ולהרגיש את הילדות במעברה, שבה המשחקים מתבססים על כל מה שנמצא בשטח. לצעירים ולצעירות נושא הזוגיות בעל משמעות רבה, ובחורה צעירה בהצגה שואלת את האנשים בקהל אם הם ירצו להתחתן איתה.

גבר עולה לבמה, מתעקש להסתובב כשהוא לבוש בחליפה. מי שהיה המפרנס בבית מוצא עצמו עכשיו מחוסר עבודה. "פעם הייתי", הוא אומר לקהל, "אפילו המלך היה קונה ממני, כולם הכירו אותי, היו לי חלומות ושאיפות, פעם אני הייתי". מילותיו הם כמו סכין בלב. תחושת ירידת הערך העצמי המגיע מפרנסת משפחה ועבודה מורגשת היטב.

ההצגה 'תלושים' במרכז לתיאטרון לוד (אבי ניניו)

דמות אחרת עומדת על הבמה, מתלכלכת באבק וחוזרת על המשפט על המשפט "חלוץ חמוץ טוחן חצץ חמוץ", ממחישה את 'עבודות הדחק' – עבודות יזומות מטעם הממשלה של סלילת כבישים או נטיעת יערות.

פס הקול שמלווה את ההצגה שוזר בתוכו שלושה שירים וקטע מוקלט על נושא כור ההיתוך. שלושת השירים, "ושוב נצאה אל הדרך", "בשנה הבאה נשב על המרפסת", ו"חלק בעולם" הם ביטוי מדויק לתהליך מורכב של עליה, קליטה והגדרה עצמית.

"אני לא הקול של אף אחד, אני בקושי הקול של עצמי" אומרת אחת השחקניות למגוון קולות אחרים ברקע שיוצרים פסיפס אנושי מורכב.

ההצגה 'תלושים' במרכז לתיאטרון לוד (אבי ניניו)

בדומה לתחילתה, גם בסיום ההצגה הקהל חש חוסר נוחות. הצופים מקבלים כרטיס יציאה לקניית בית, ופשוט מוזמנים ללכת. התחושה של אי בהירות אם ההצגה באמת נגמרה או ממשיכה היא ביטוי מדויק לחווייה של מי שחי במעברה ויצא ממנה. המשתתף שואל את עצמו 'האם באמת אני הולך? האם באמת נגמר הזמן שלי פה?'. וכך, ההצגה שהתחילה באי נוחות מסתיימת באי בהירות, ופתאום כל האפיזודה שקרתה עכשיו נראית מוזרה. קרה לנו משהו שם, ועכשיו מה?

היצירה, החיבור והסיפור

פנינה רינצלר, מתגוררת בלוד מזה חמש שנים, הקימה את 'המרכז לתאטרון לוד', בו פועל אנסמבל שחקנים מקצועי המפעיל קבוצות תיאטרון קהילתי. תהליך היצירה בהפקותיהם הקודמות, וגם ב"תלושים" מתאפיין בתהליך למידה המתבסס על הקשר עם תושבי העיר, והיצירה המשותפת נעשית בהשראת האנשים וסיפוריהם. גם כאן נפגשו השחקנים עם תושבי לוד שחיו במעברות, ובנו את דמויותיהם על פי סיפורם של התושבים והחיבור האישי של השחקן.

צוות ההצגה 'תלושים', המרכז לתיאטרון לוד – יושבים, מימין לשמאל: אנה שפלנסקי, לירון דנוביץ, אסף ברק, רחל שטנגל, פנינה רינצלר. עומדים: אבי ניניו, יהודית יצחקי, רונן אדלר (ראול) (צילום: יעל אלנתן)

רינצלר, שגם הוריה גדלו במעברה, החליטה להפוך את ההיסטוריה המשפחתית לאומנות. "ההצגה הזאת היא ביטוי לאיפה החיים ואנחנו נפגשים", סיפרה ל'דבר השבוע', "כל אחד מהשחקנים לקח את בניית הדמות למקום שלו. חיפשנו את המקום בו השחקן מתחיל ונגמר".

אסף ברק, שחקן ויוצר בהצגה, משחק את הגבר בחליפה המחפש עבודה ללא הועיל. "התחברתי לדמות מתוך החוויה האישית שלי, של להיות במקום טוב וליפול לתחתית", סיפר, "החיים מגלגלים אותנו לכל מיני סיטואציות, ומתוך משבר החלטתי לקחת אחריות על החיים. המשפט שהדמות שלי חוזרת עליה 'אנחנו לא נגור 8 אחים עם שני חדרים' נשאב מתוך המפגש עם תושב לוד ששיתף אותנו במחשבה הזאת שלו."

רחל שטנגל, שחקנית יוצרת המשחקת ילדה במעברה, מספרת כי גם היא התחברה לתפקידה מהמקום האישי: "כילדה, תמיד רציתי ללכת למקום אחר. 'רחל החולמת' היו אומרים עליי. היה רק טבעי שאקח את התפקיד של ילדה שמנסה לדמיין מציאות אחרת".

גן ילדים במעברה בלוד (יד ביד, מתוך אתר פיקיויקי)

שטנגל מוסיפה כי "הרבה מהמרואיינים דיברו על הביחד במעברה. מן הווי מיוחד כזה. קצת קינאתי בהווי הזה. עוזרים אחד לשני, סולידריות, דלתות פתוחות טלוויזיה אחת. האווירה שבטית."

רינצלר מציינת כי בכלל השיחות עם תושבי לוד שגרו במעברה, זו התמונה שעולה. "יש נטייה לעשות אידיאליזציה לאירועים אחרי זמן מה", היא אומרת. כשמעמיקים יותר, הוסיפה, עולים עניינים אחרים כמו הנושא העדתי. גם על משפחתה עברה טראומה, כאשר אחיה של אמה נעלם, ובמשפחה חושדים כי נחטף.

יהודית יצחקי, תושבת העיר וספרנית לשעבר, כמו מדגימה את דבריה של פנינה, כשבזכרונות היפים מתערבבים גם הקשיים. "עלינו מטורקיה ב-1948 וגרנו בפחונים במעברה. אני זוכרת את שמחת החיים שהייתה, שיחקנו בבוץ. אני זוכרת גם את הקור ואת החום. רוב האנשים במעברה היו אנשי עדות המזרח ורומנים. המשפחה שלי לא באה בטענות כלפי המצב, וגם לא באנו עם ציפיות שיתנו לנו משהו. לוד הייתה עיר לתפארת, ומי שהיה במעברות לא ראה אותה כמוזנחת – זה היה מנותק מהמציאות".

לוד בשנות ה-50 (יד ביד, מתוך אתר פיקיויקי)

לוד של היום היא עיר מעורבת, בה חיים יחד ערבים ויהודים. ערב מלחמת העצמאות יועדה לוד הערבית להיות חלק מהמדינה הערבית שהייתה אמורה לקום. לאחר המלחמה שבה גורשו מרבית תושביה, נשארו בה רק כ-1000 תושבים ערבים. הקמת המעברות בתוכה היא שביססה את לוד כעיר יהודית. העולים שיצאו מהמעברות שוכנו בבתי הערבים שננטשו. משנות ה 90  קלטה העיר לוד עולים מקרב חבר העמים והם מהווים כ-23% מתושביה. קבוצות נוספות הן משתפי פעולה פלסטינים מיהודה ושומרון, ובדואים שהועברו על ידי הממשלה להתיישבות קבע. כיום כרבע מתושבי העיר הם ערבים. מקומו של פרק המעברות בחיי העיר איננו מובהק ותחום, אך בפסיפס האנושי הקיים היום בוודאי שיש לו מקום.

רינצלר מתארת כי למרות הדימוי של ההזנחה החיצונית, התמונות מהתקופה ביחד עם תיאורי התושבים מעידים על כך שהייתה אסתטיקה במעברה. תחושות הקיפוח התעוררו, לדעתה, רק מהמפגש של הילדים שגדלו במעברה עם בני גילם שלא חיו בה, והם, בני הדור השני, כעסו גם בשם הוריהם. "הקולות על הזנחה ומצב רעוע הגיעו מאנשים שלא גרו במעברות והעידו על המצב. זאת הייתה ראייה מבחוץ", אמרה. "אחד מוותיקי המעברה שראיינו אמר לנו – 'אז לא דיברו על העניין העדתי. עכשיו אומרים על זה קיפוח. רק כשיצאתי לתל אביב, הבנתי מה היה הפער'".

*

ההצגה "תלושים" תעלה שוב במרכז לתיאטרון לוד, רחוב רחל אלתר 17 לוד בתאריכים 18.2 ו-21.2. כרטיסים בטלפון: 052-3434039