כשהילד או הילדה שלי עצובים אני מרגישה את העצב שלהם בתוכי. כשהילדים שלי מתקשים, מתלבטים, כואבים, אני רוצה לסדר, לפתור, לרפא, ולהפוך עולמות כדי שלא יחוו עוד קושי לעולם. ולא משנה אם הם בני חמש או עשרים וחמש, ולא משנה אם הם יושבים לי על הברכיים או כבר גרים בבית אחר.

אולי הדבר הקשה ביותר בהורות הוא המקום בו אנחנו "לא". המקום הזה בו אנחנו לא נסדר את העניינים, לא נלך לדבר עם הגננת/מורה/מפקד. המקום הזה בו לא נעלים את הכאב ונרפא את הפצעים. המקום בו פשוט נהיה. נחבק. נקשיב. נתן גב. נאפשר. ונבין שהילד שלנו עכשיו מגדל את כנפיו, מחזק את שריריו, מאמן את קולו, דעתו, את כוחו. המקום בו הוא כנראה יעשה טעויות, המקום בו הוא ילמד דברים על עצמו ויכולותיו. המקום בו הוא חייב לנסות ולהצליח בעצמו.

כמו כל דבר בחינוך, זה אינו קורה ברגע אחד. כשתינוקינו נולד הוא תלוי בנו ובהגנתנו ב-100%. אבל עם השנים חלה עלינו החובה והאחריות לשחרר כל יום עוד קצת, עוד דבר, ולעזור לו להתקרב צעד נוסף לעצמאות. זה מתחיל בדברים הקטנים – אם הוא יכול לנעול נעליים – אין סיבה שננעל לו במקומו, אם הוא יכול לדבר ולומר לגננת ש"יוסי מרביץ לו" – אין סיבה שמיד נדבר בשמו. אנחנו יכולים ללמדו איך פונים לגננת, לעשות תרגולים בבית של סימולצית שיחה ואפילו ללוות אותו לגן ולהישאר בסביבה כשהוא ניגש לדבר עם הגננת בפעם הראשונה. ובעיקר להעביר לו מסר ברור שאנו מאמינים ביכולותיו להתגבר ולהצליח – כל ילד לפי כוחותיו ויכולותיו, ולהתערב רק אם ממש אין ברירה.

אז גם כשהם כבר בוגרים, ועדיין מזילים דמעה, עומדים מבולבלים מול עולם לא פשוט ובלי תשובה, גם אז, למרות רצוני הגדול כל כך להגיד – "אני חושבת שאת/ה צריכ/ה ל… ואז ל… " אני משתדלת לעצור, יודעת שגם אני אינני יודעת את התשובות להכל, מבינה שמה שנכון עבורי אינו דווקא מה שנכון עבורם, ומבינה שהם עדיין בתהליך של צמיחה, ושאני כמובן בהחלט יכולה לומר להם את דעתי, וזה בסדר גמור, אבל בעיקר אני יכולה לתת להם את המקום הזה – האחד – אליו הם יודעים שהם יכולים להגיע גם בשביל לשתוק, או לבכות, ויקבלו אותם באהבה וכמו שהם, ויגידו להם שיהיה בסדר ואמא פה בשבילם תמיד. לפעמים זה כל מה שהם צריכים.