יום המשפחה הוא שעתן של שתי מיליון משפחות בישראל. המשפחה הישראלית היא חמה, תומכת ודואגת, ואחד הדברים היפים ביותר בה היא שהיא כמעט לעולם לא מסתכמת רק בתא הגרעיני הקטן. במשפחה הישראלית יש ערבות הדדית גם לסבא ולסבתא ולכל המשפחה המורחבת.

יחד עם זאת, צריך להודות ביושר ובכאב: המקום שלא ניכרת בו דאגה כלפי המשפחה הישראלית הוא דווקא מצד המדינה. לא קל לבנות בית בישראל. זוג צעיר שמבקש היום להקים משפחה מגלה שמדובר בנטל כלכלי כבד. הרצון להבטיח למשפחה חיים נורמליים – דיור, חינוך ובריאות – מחייב, יותר מאי פעם.

האם זו דרכו של עולם? האם אין ברירה אחרת אלא להשתעבד למירוץ אינסופי אחר רמת חיים ראויה, עוד לפני שיש בידיהם להתפנות להתפתחותם האישית? ודאי שלא. ביחסה אל המשפחה הישראלית, מדינת ישראל השילה מעצמה כל אחריות והעבירה את כובד המשקל אל האזרחים.

כך במשבר הדיור. ברור ששר האוצר משה כחלון עשה מאמצים עם כנים לפתור את הדיור. אבל אין סיכוי שהגרלות תוכנית "מחיר למשתכן" יחליפו מדיניות מקיפה המבוססת על מחויבות המדינה לבניה תקציבית.

הדרך היחידה לטפל במשבר היא להכריז על בניית מאתיים אלף דירות בבניה תקציבית – בנייה בה המדינה היא למעשה הקבלן המבצע, כפי שנעשה בעת קליטת גלי העליה בשנות ה-60 ובשנות ה-90 עם הגעת העולים מבריה״מ – בנוסף לדירות שנבנות על ידי הקבלנים. רק כך נגדיל את ההיצע בצורה משמעותית ונביא לירידה במחירים. כך נראית לקיחת אחריות על ענף שנמצא במצב חירום.

גם בתחום החינוך והבריאות האזרחים מגלים פעם אחר פעם שברגע האמת, המדינה מפקירה אותם לנפשם. משפחה שנדרשת, חלילה, לתמיכה סיעודית מהביטוח הלאומי, מגלה להפתעתה שבשיא המשבר המשפחתי – הילדים נאלצים להפוך למעסיק הישיר של העובד הסיעודי, כולל גיוס, ניהול והפרשת תשלומים לפנסיה.

מדינה שהייתה לוקחת אחריות, הייתה מטפלת במשימות האלה בעצמה במסגרת ביטוח סיעודי ממלכתי מקיף.

החוק כיום בישראל מעניק חינוך חינם לילדים מגיל 3, אך עד גיל זה כלל האחריות עליהם מופקדת אצל ההורים. במציאות של שני הורים מפרנסים, ולעתים גם סבא וסבתא עדיין עובדים, משפחות נאלצות להוציא סכומי עתק על מציאת מסגרת לפעוטות, בזמן שהמדינה מעלימה עין. במשק הגלובלי כולם נדרשים לעבוד יותר קשה – אבל המאמצים האלה חייבים להיענות בהשקעה רבה יותר מצד המדינה.

לבסוף, יום המשפחה הוא היום של משפחה ישראלית מתחדשת, אשר הולכת ומשתנה באופן דרמטי בעשורים האחרונים. כיום המשפחה הישראלית כוללת יותר ויותר משפחות חד-הוריות, משפחות חד-מיניות ועוד. על המדינה להכיר בצורות המשפחה החדשות. הכרה משמעותה שוויון זכויות גמור: נישואים אזרחיים לכולם, כולל ללהט"בים. מתן זכויות אימוץ ופונדקאות שוות לכל האוכלוסייה, ללא הערמת קשיים ביורוקרטיים מייאשים על כל מי שאינו מתאים למודל המשפחה הקלאסי.

המשפחה הישראלית לא זקוקה לאיחולים יפים לרגל יום המשפחה מצד ראש הממשלה ושריו. בראש ובראשונה מגיע לה לקבל את התקציבים ואת השירותים הנדרשים והמותאמים לה. בבריאות, בדיור, בחינוך וברווחה. בלי כל אלה, אי-השוויון מעמיק ובמסווה של כלכלה חופשית – המשפחות מאבדות את החופש לחיות בכבוד, ביציבות ובמימוש עצמי.

הזכות לקיום בכבוד בתא המשפחתי – בכל מסגרת שהיא – אינה רק זכות בסיסית. ביעור העוני ומחיקת הפערים הכרחיים לקיום כלכלה צומחת, שוויונית וצודקת.

ביום משפחה זה, ערב בחירות, עלינו לחדד את ההבדלים בין תפיסת העולם שמנחה את ממשלת הימין, לפיה המדינה צריכה לנקוט במדיניות של ״שב ואל תעשה״, אל מול תפיסת העולם הסוציאל-דמוקרטית, בה המדינה לא מפקירה את האזרח ותמיד לוקחת אחריות לתיקון העוולות שבארץ.

__________________

ח״כ עמיר פרץ (העבודה) הוא יו״ר השדולה למעמד האדם העובד בישראל