"ההפגנה של האתיופים" קוראים לה.
אז הלכתי להפגנה "של האתיופים", ככה כולם קראו לה, בתקשורת, בין העמיתים לעבודה, בשיח הכללי. מאד מהר עברה בראשי התהיה, עוד בטרם הגעתי למקום ההפגנה, שהרי לא אתיופים באו לכאן להפגין, תפסו מטוס מאדיס אבבה ובאו להפגין, אלא זו הפגנה ישראלית וישראלים יצאו אל הרחובות להפגין את חוסר שביעות רצונם ומחאתם. אז למה התיוג האתיופי? למילים יש כוח, והפער בין ״אתיופים״ ו״יוצאי אתיופיה״ הוא עצום, ולא נלקח בחשבון בשיח הכללי.
מעבר לזה, רבים מן המפגינים לא היו בעלי צבע עור שחור ולא היו יוצאי אתיופים וגם אלו שכן לא היו דבר מלבד ישראלים, ולא צריך לאפיין אותם אחרת. אם תרצו, ה״לא אתיופים״ בלטו בשל צבעם הלבן, והלבן ניכר במספרים מהותיים בין השחור בהפגנה המשותפת, כך יצא, של ישראלים אשר יצאו להפגין ברחובות תל אביב.
מיד כאשר התקרבתי אל ההפגנה, כשרק מרחוק נראתה הצטברות המפגינים, פגשתי ״יוצאי אתיופיה״ ראשונים, כמה צעירים עם שלט, בדרך אל המחאה. לא המסר משך אותי ובלט לי, אלא דברים אחרים לחלוטין- משקפי השמש המבריקים, הג׳ינס הקרוע, החולצות הממותגות, והכלב. ישראלים מן המניין, ולמרות המחאה החשובה, העוצמתית, עם האמירה הברורה וחוצת הגבולות- דווקא הישראליות הפשוטה היא זו שבלטה מאד ועד לרגע האחרון בהפגנה הזו הרושם לא השתנה עבורי.
צילום: דן לזר.
אפילו יותר מזה, אם בשלבי ההפגנה הראשונים התמקדתי בהתפעלות בחברי הקהילה אשר השלימו את הפיכתם לישראלים לכל דבר, לפחות על פי מראם, ככל שנרגעתי והתחלתי להתמקד במסרים עצמם צללתי ברזולוציה נוספת אל תוך תהליך ההטמעות של צעירי הקהילה בישראליות העכשווית. זה לא רק במראה וברצון להיראות ישראלי, אולי מערבי, זה גם בשיחה, בשפה, אפילו במבטא הפחות ופחות בולט, ובמסרים הכתובים בשלטי המחאה שהיו ישראליים לחלוטין. זה בתוכן עצמו.
״לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה״.
״כולנו ריקמה אנושית אחת״.
אלו לא שלטים ״אתיופיים״, חשבתי לעצמי. אלו לא מטבעות לשון ״אתיופיים״. זוהי שפה ישראלית, טבועה בהוויה הישראלית ובמיתוסים הישראליים, וחשבתי כמה יפה לראות מחאה ישראלית כזו, של בני הקהילה שבאה במקור מאתיופיה, והיום רואה את עצמה כחלק בלתי נפרד מן הארץ, וחשוב מכך, מן החברה הישראלית.
הישראליות הזו, תוצר של היתוך חברתי בן דור אחד של חיים משותפים, אינה מוחלטת וגורפת ולמעשה מחלקת, לפחות עדיין בשלב הזה, את החברה והקהילה לשני קצוות שונים אשר לפחות בהפגנה עדיין משתפים פעולה אל מול מטרה משותפת, וגם זה ניכר בשטח. הצעירים, עם הריבוק והנייקי, השרשראות, התסרוקות, הקעקועים, האייפונים וכל מה שמודרני מחפשים להתרחק מן המסורת ומן הקבוצות בקהילה השומרות עדיין על ההיררכיה של פעם, נשמעים לסדר הישן ומישירים מבט (או משפילים אותו) אל הקייסים, ולא אל אייקוני התרבות הישראלית המודרנית. הצעירים עם שלטים מודרניים, והאנשים של פעם עם שלטים ומסרים של פעם, שפה של פעם, ועדיין יש לא מעט כאלה. אולם צריך לומר, ולהדגיש, שתי הקבוצות מפגינות את אותה הפגנה, עם מסרים גדולים דומים ופונקציית מטרה דומה, וכולם רואים את עצמם ישראלים, ורק שומרים על מיקוד שונה ודרך שונה בחייהם העכשוויים.
וכך בהפגנה נדדתי הלוך ושוב בין הקייסים והנשים המשתחוות להם, בין הבגדים המסורתיים והשמירה על היסוד והשורש, ובין הישראלים החדשים, אלו שכל המבדיל בינם ובין אחרים בחברה הישראלית הוא רק צבע עור, ובינינו- הגיע הזמן שצבע העור יפסיק לעניין, ואני מאמין שאנחנו מתקרבים לשם, לאט לאט.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
מעבר לרצון להידמות לישראלים השורשיים, ולהיות חלק מן התרבות הישראלית/מערבית הדגישה לי ההפגנה הזו, גם מעבר לפער בין הדורות באוכלוסיה יוצאת אתיופיה, שיש חיבור עמוק וחזק של הציבור אל ישראל עצמה והחברה הישראלית עצמה. דגל ישראל נישא בסיטונות ובגאווה על ידי המפגינים, הנואמים הדגישו פעם אחר פעם את הקשר רב השנים לישראל ולארץ, ואת הקשר ארוך השנים, ההיסטורי, ליהדות באופן כללי, ותפסו את תשומת לבי דברים שנשא אחד הנואמים שאמר: היה לנו הכל באתיופיה, עזבנו הכל ובאנו הנה רק בגלל הציונות והקשר אל הארץ, בגלל שאנחנו יהודים.
הדברים לא מפתיעים. אפרופו סטיגמה, בציבוריות הכללית אתיופיה= עוני, והעליה האתיופית = מצוקה. אבל גם כאן קיימת מורכבות, כמו בהרבה תחומים בחיים. מי שקצת מכיר, או קצת יחקור, יגלה מדינה עשירה בהיסטוריה מפוארת, עם גאה עם מורשת מפוארת, עם קנאי לעצמאותו, אשר נלחם עליה ובניגוד לכל מדינות אפריקה האחרות גם שמר עליה ברציפות מרשימה של אלפי שנים (למעט 5 שנות כיבוש איטלקי שנתקל בהתנגדות עזה מן האוכלוסייה המקומית הגאה). לאתיופים יש גאוות יחידה, אהבה למדינתם ולעיתים, כך סיפר לי חבר אתיופי, אפילו סממנים של התנשאות כלפי מדינות ועמים אחרים. לא מופרך בכלל שיהודים שעזבו את המדינה חשו שהם עוזבים מאחור סיר בשר לטובת החלום הציוני, היהודי וגם בפרספקטיבה הזו יש להסתכל על העלייה האתיופית. והיו גם מקרי מצוקה, מן הסתם, כמו תמיד יש ויש, יש מהכל.
ההפגנה הייתה לכל אורכה (לא הייתי בחלקים האחרונים ממש אשר לפי התקשורת הפכו אלימים) סוערת אך מסודרת מאד, מאופקת ונשלטת על ידי כל המארגנים וכל בעלי ההשפעה אשר הבהירו שאלימות היא לא דרך הקהילה ולא דרך פעולה לגיטימית. הייתי שם, ראיתי בעיני ודיברתי עם האנשים. האלימות אשר שודרה באמצעי התקשורת לא מאפיינת את הקהילה השקטה הזו, היא אינה דרכה והיא פוגעת בהם, במסרים שלהם ובצדקת דרכם. עבורי כצלם היה קל מאד לעבור בין המפגינים, התחושה הייתה של חמימות ואהדה מן הסביבה, והרבה כבוד בסיסי לבני אדם. לא חששתי לרגע, לא היה ממה לחשוש. אני מכיר את הקהילה ה"אתיופית", מכיר את מתינותה וגדלותה, ולא הייתי מופתע מן התחושה הנוחה להסתובב שם. ידעתי כל העת שקיימת סטיגמה בנוגע לאלימות ההפגנות האתיופיות, ואני מניח בסופה של ההפגנה הנוכחית שכמו בתחומים רבים קיימת האחדה של הכלל לפי התנהגות הקיצון והשולי. התפרעות של אנרכיסטים בקצה ההפגנה, או לאחר סופה, משליכה בציבוריות הכללית על כלל אוכלוסיית יוצאי אתיופיה, וקשה מאד, כמעט בלתי אפשרי, לשנות את הסטיגמה הזו. וחבל, שוב ושוב ושוב (ושוב) קיים פער עצום, יסודי, וקשה לעיכול, בין סטיגמה, תקשורת, ומציאות.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
אחי יוצאי אתיופיה הפגינו ביום 30.01 בתל אביב נגד אפליה, גזענות ואצבע קלה על ההדק כאשר מדובר באזרחים שחורים. אינני יודע מה האמת הצרופה, איני מתיימר לדעת את האמת המוחלטת, אבל אני יודע שקהילה גדולה מאד, חשובה ורבת זכויות, חשה פגועה, חשה פגיעה וחשה שיש מקום להילחם על היחס אליה. גם ה"אנשים של פעם" חשים כך וגם הצעירים המודרניים. ואם כל כך הרבה אנשים מרגישים כך, ותחושת הצורך בשינוי היא כמעט קונצנזוס, אני מקשיב, ומעריך ומכבד.
תהליך הפיכת יוצאי אתיופיה לישראלים מן השורה נחל בשני העשורים האחרונים הצלחה גדולה בישראל. אני זוכר את ימי האפליה המתקנת, והפערים המודגשים בין "אתיופים" לישראלים. הימים האלו הולכים ונעשים רחוקים, תודה לאל, ועם כל הבעיות, והן קיימות, המצב הבסיסי בעקומת שיפור מתמדת. בני העדה יוצאת אתיופיה ממלאים היום את כל שדרות הציבוריות הישראלית ואני מאחל לחברה הישראלית שהתהליך רק יימשך ויוצאי אתיופיה, שכבר היום תרומתם לחברה ולכלכלה מהותית ומוערכת, ילכו ויתחזקו, ילכו ויקבעו שורשים ככל שמעמדם בציבור הכללי ילך וישתפר וניפגש כאן כולנו בעוד עשור נוסף כשיוצאי אתיופיה הם חלק אינטגרלי בחברה, כבר לא מדברים על ההיתוך שלהם וההיטמעות שלהם, אלא הם חלק מן הנוף והמובן מאליו, ישראלים, כמוני בדיוק, ושרוב ואולי כל הציבור ירגיש כך, יחוש כך, וגם בקהילה עצמה לא תיוותר תחושת אי נוחות, ולו הקלה ביותר, בנוגע למעמדם, מקומם וכמובן ביטחונם האישי ולא יהיה עוד צורך בהפגנות.
לו יהי.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
