בארי שוורץ הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה הקטנה והיוקרתית סווארת'מור בפנסילבניה, שהוציאה מתוכה חמישה זוכי פרס נובל – המקום השני מבין האוניברסיטאות בארה"ב לכל בוגר. הוא גם כותב טורים בניו-יורק טיימס, אך מוכר ברחבי העולם בעיקר בזכות הרצאותיו הפופולריות בפלטפורמת ההרצאות TED. ההרצאה הראשונה שנתן ב-TED, כבר ב-2007, נצפתה 15 מיליון פעמים ועסקה בפרדוקס ריבוי אפשרויות הבחירה. שוורץ, מגובה במחקרים, טען שככל שיש לנו יותר אפשרויות בחירה, כך סביר יותר שניקלע לשיתוק וחוסר מעש.

אחת האמירות המעניינות והזכורות בהרצאה הזאת נוגעת לציפיות. "סוד האושר – ובשביל זה כולכם באתם לכאן – הוא ציפיות נמוכות", אמר, ונענה בצחוק משחרר מהקהל ובמחיאות כפיים רמות. ברוח הזאת הוא המשיך: "אני רוצה לומר – רקע אוטוביוגרפי קטן – שאני למעשה נשוי לאישה, והיא די נהדרת. לא יכולתי לעשות טוב יותר ולא התפשרתי. אבל התפשרות לא חייבת להיות תמיד דבר שלילי".

מפת הציפיות היא מפת הבוחרים, וכדי לחולל מהפך בבחירות הקרובות יש להגביה את הציפיות בקרב הימין המתון שעדיין חונה אצל נתניהו, ובקרב המצביעים הצפים שאינם בטוחים למי יצביעו או האם בכלל ילכו להצביע. כדי להצליח בכך נדרשים גנץ ואנשיו להציג לקהל הצף אנטיתזה משכנעת לסיפור של נתניהו

לאמירה הזאת של שוורץ יש חשיבות גדולה להבנת מערכת הבחירות בישראל. בילוי של כמה שעות בקרב מצביעי הפריימריז בליכוד לימד שסוד תמיכתם הנלהבת בנתניהו ובמפלגה נעוץ בציפיות לא גבוהות במיוחד. הדעה הרווחת במפלגה, וכנראה שבקרב לפחות שליש מהציבור הישראלי, היא שהמצב בישראל מצוין. "תראה את הכבישים, איזה מכוניות", אמר אחד המצביעים. "אין אבטלה, כולם עובדים, קונים בלי הפסקה, טסים לחו"ל". אחר אמר: "לא רע לנו במדינה, אנחנו אימפריה. מבחינה חברתית הכל טוב. אנחנו מעצמה. התל"ג לנפש אצלנו הוא כמו של צרפת וגרמניה".

ומה עם המצב המזעזע במחלקות הפנימיות ובחדרי המיון, רמת החינוך הנמוכה, הפערים העצומים, מספר העניים הגדול, המתקפות על מערכת החוק, תפוצת השחיתות, בעיות התחבורה, מצוקות הנכים, הקשישים והילדים בסיכון, הפילוג החברתי והכיבוש, תרבות השקר בפוליטיקה, חוסר היעילות של הבירוקרטיה ועוד מאות בעיות אחרות? מבחינת הליכודניקים, כל אלה הן במקרה הטוב הפרזות של התקשורת המוטה והסנסציונית, ובמקרה הפחות טוב דוגמאות לרע הכרחי, כי אף אחד לא יכול להגיע לשלמות. במקרה הגרוע ביותר חלק מהדוגמאות מייצגות נקודות לשיפור בשלטון הימין, אך אינן מצדיקות את החלפתו.

בין הבייס של נתניהו למחנה המתנגדים לו, הכולל כמחצית מהאזרחים, מתקיים מחנה האזרחים הצפים, אלה שבוחרים במודע ב"בורות רציונלית". יש להם ביקורת ולא פעם כעס על איך שהדברים מתנהלים, אך הם אינם מאמינים ביכולתם להשפיע או בכדאיות ההשקעה בשינוי, ולכן בוחרים בניתוק: צורכים כמה שפחות דיווחי חדשות, מסרבים לכל שיחה על נושאים פוליטיים, ולעתים לא טורחים אפילו ללכת להצביע, כי מה זה כבר ישנה.

מחנה מתנגדי נתניהו נמצא בקוטב השני, ולא מצליח להתעלם מחצי הכוס הריקה. נמצאים בו אלה שרואים נכוחה את הבעיות ומתקשים לדלג מעל הכותרות השליליות, המסבות להם מדי יום ביומו צער רב. מבחינת הימין, הבעיה של האנשים האלה נובעת יותר מכל מאיזו שנאה מיתולוגית וכמעט מיסטית לנתניהו, לליכוד ולדתיים, המעוותת את הראיה והשיפוט. נוח לחשוב שיש להם ליקוי יסודי באופי הגורם להתמקד בשלילי, ומעוות את השיפוט עד כדי היעדר ריאליזם ואוטופיזם ("כולנו רוצים שלום, אבל זה לא אפשרי").

נקודת המבט הזאת חסרה כמובן, ומתודלקת על ידי קמפיין דו-ראשי ארוך שנים שמנהל נתניהו, התועמלן שאינו נח לרגע. מחד, הוא מספר לקהל תומכיו פעם אחר פעם כמה נפלא מצבנו תחת מנהיגותו, ושכל מי שטוען אחרת עושה זאת מטעמי חמיצות טבעית או ממניעים זרים. מאידך, הוא מקפיד להדגיש שאסור להגביה יותר מדי את הציפיות, כי אפילו "החיים עצמם" מאוימים, מה שמוביל למסקנה שאי אפשר היה להגיע להישגים טובים מאלה שהוא מציג. זאת אינה האמת כמובן. המצב בישראל ככל הנראה סביר, לא יותר, וביצועי ממשלת ישראל והחברה הישראלית יכולים להיות טובים בעשרות אחוזים ואולי יותר מהביצועים הנוכחיים.

הרמטכ"ל לשעבר רב אלוף בני גנץ נואם בכינוס בועידה הציונית. נובמבר 2017 (צילום: מרים אלטשר/ פלאש90).

רוב מתנגדי נתניהו יודעים שאפשר להשיג יותר, וחלקם אף אידיאליסטים המאמינים ביכולת להקים כאן חברת מופת שתהיה באמת ובתמים אור לגויים (לא במובן הדתי). אך קודם לחלומות הגדולים, מחנה מתנגדי נתניהו מחזיק בציפיה בסיסית הרבה יותר, להנהגה שמבוססת על יושרה והגינות – ההיפוך הגמור לסגנון ההנהגה של ראש הממשלה. משם בא הגעגוע הגדול לפשטות שהיתה ביצחק רבין, ומשם גם מגיעה התמיכה הגדולה בבני גנץ, שיזכה ליחס סלחני במרכז שמאל גם אם יהיה ראש ממשלה לא מרשים – העיקר שיהיה כן ויימנע מתעמולה בלתי פוסקת. בפראפרזה על האמירה של עמוס עוז לאחר הקדנציה הראשונה של נתניהו, בשלב הזה נסתפק בכיבוי הגנרטור המטרטר לנו בסלון.

כדי לחולל מהפך בבחירות הקרובות יש להגדיל את מחנה בעלי הציפיות, למרות המחיר של גישה זאת ברמת שביעות הרצון. זוהי הדרך היחידה לוודא שההשחתה הציבורית שהשליט נתניהו לא תמשיך להעמיק. השינוי צריך להתחולל קודם כל בקרב הימין הרך שעדיין חונה אצל נתניהו, ובקרב הקולות הצפים, שאינם בטוחים אם יצביעו ולמי. כדי להצליח בכך נדרשים גנץ ואנשיו להציג לקהל הזה אנטיתיזה משכנעת לסיפר של נתניהו, שלפיו המציאות הנוכחית מייצגת מצב נורמלי ואף הצלחה. זו אינה משימה פשוטה, משום שהגישה של נתניהו אטרקטיבית לרבים שמתקשים בחשיבה ביקורתית, ולכאלה המעדיפים ליפות את המציאות כדי להימנע מתסכול.

אבל שלטון נתניהו סיפק הרבה חומרים שאיתם אפשר לעבוד, כפי שהזכיר עורך דבר ראשון שי ניב בטורו האחרון. ההשתלחות במשפחות שכולות (ביטן וזוהר), הנורמליזציה של השחיתות (נתניהו, כץ, ביטן, שרן), ההירתמות לשירות הבנקים, חברות הטבק ובעלי ההון נגד הציבור, המחדלים העצומים בתחום התחבורה, החינוך הבינוני במקרה הטוב, הפוגע בדור העתיד, פיריון העבודה הנמוך, אי השוויון, יוקר המחיה, ועוד עשרות ואולי מאות דוגמאות שהציבור או לא מכיר או לא מסוגל לזכור בגלל הצפת המידע. אנשי גנץ נדרשים לבצע תחקירי עומק, לכוון למקומות הכואבים ולשכנע ביכולתם לשנות ולתקן. אם גנץ יצליח לעורר השראה, ולשכנע מספיק ישראלים לצפות מעצמם ומהמדינה ליותר, הוא גם יוכיח בשלות להנהגה וגם יגדיל את סיכוייו להגיע אליה.