יש לנו יקב משפחתי. יקב בוטיק שכולו one man show.

בעלי הוא גם הכורם, היינן, איש השיווק והמכירות, פיתוח עסקי, סמנכ"ל אסטרטגיה, איש הכספים, הספק. בקיצור, הוא עושה הכל. אלא שלפעמים הוא מבקש עזרה. רק לפעמים ורק בעבודות שאין צורך שאני אפעיל שיקול דעת, כי היקב הוא מפעל של דעה אחת.

הבוקר הוא נכנס הביתה בצעדים נחושים, פונה אלי כאילו אני לא מדברת בטלפון, ומבקש שאני אסע לתל-אביב במקומו לספק יין, ככה הוא יוכל לנצל את היום שלו טוב יותר ולהספיק גם לעבוד בכרם וגם להמשיך עד אמצע הלילה לעבוד ביקב.

ואני מה? אם אני אסע לתל-אביב אני לא אספיק את כל מה שתכננתי, לקפל כביסה, להכין ארוחת צהריים, להביא את הילדים מהמסגרות, לסדר את הבית ועוד כל מיני משימות שהן לא באמת העבודה שלי אלא רק משימות שאני אמורה לעשות אם אף אחד אחר בבית לא צריך את עזרתי.

קיללתי בלב וחייכתי. ברור שאני אעשה את זה, אין לי מצפון לסרב לו כשהוא עומד מולי מותש. אבל שום ייסור מצפון אישי לא יגרום לי להימנע מלדגדג לו קצת את הרגשי אז אני ממלמלת שאני רק מודיעה לחברה על ביטול התכנית המשותפת לשעה הקרובה בלי להזכיר אפילו ברמז קטן שזו היא על הקו ורגע לפני שהוא נכנס בדלת היא כבר ביטלה את התכנית המשותפת שלנו לשעה הקרובה.

אני יוצאת לדרכי בלי חשק, אני וכמה ארגזי יין בתא האחורי של הרכב, מכוונת את הווייז ומחשבת את הדרך הקצרה ביותר לסיבוב כדי שאספיק להגיע הביתה לסיים להכין את ארוחת הצהריים, להביא את הילדים מהמסגרות ולקפל את ערמת הכביסה שנזנחה באמצע.

אחרי שאני מבלה כמה דקות יקרות ולא מתוכננות בפקק בלתי מוסבר באיילון דרום אני מגיעה לתל-אביב לנקודת הציון הראשונה.

אני חונה בדאבל פרקינג בלתי נמנע ורואה מולי את דלת הכניסה סגורה. שיט.

אני מחייגת לאשת הקשר שרשומה לי על ההזמנה…"הי זו ליאת מיקב נווה ירק, באתי לספק לכם את הזמנת היין".

"עכשיו? לא מתאים. תבואי עוד חצי שעה".

"רגע רגע, אני פה, מול המקום, לא יכולה עוד חצי שעה".

"חכי רגע" היא עונה, אני מחכה רק רגע ואז רואה בחורה צעירה פותחת דלת צדדית כשהיא עדיין מחזיקה את הנייד ליד האוזן ויוצאת אלי.

אני יוצאת מהרכב ונעמדת מולה. בחורה חמודה, בת שלושים וקצת שממש לא באתי לה טוב הבוקר.

"היי" אני מחייכת, מניסיון חיוך זו האופציה הכי טובה במצבים כאלה.

"תגידו לו שממש לא מתאים, אם הזמנתי יין בבוקר אני לא אמורה לקבל אותו באותו יום ובלי הודעה ובלי התראה".

אין לי מושג מה היא רוצה, היא פה, עומדת מולי, שתי פסיעות מהדלת. אי לא כל כך מבינה מה הבעיה.

"אוקי, אני אמסור לו" אני אומרת לה ופותחת את הבאגז' כדי להוציא את ארגזי היין.

היא לוקחת ממני ארגז אחד מתוך שלושה ומסננת "אני ממש לא אמורה להיות סבל ולסחוב יין".

"אין בעיה אני אסתדר, אני אכניס את שלושת הארגזים" אני אומרת לה בכוונה מלאה. היא באמת לא חייבת לסחוב.

היא מסובבת אלי את הגב ומניחה את הארגז ליד הדלת. אני מניחה את השניים האחרים על הארגז הראשון. אני מסתובבת וצועדת אחריה לכיוון הרכב.

אני נכנסת לרכב, ולמרות ההרגשה שכנראה לא רכשתי חברה חדשה היום אני רוצה להגיד לה תודה וביי אבל אז היא אומרת לי בטון חד משמעי ולא נעים: "תגידי לו שזו פעם אחרונה, לא מתאים לי הסידור הזה".

היא מסתובבת והולכת.

אני נכנסת לרכב, נושמת נשימה עמוקה, חוגרת את חגורת הבטיחות ומנגבת דמעה. היא אשכרה הצליחה להעליב אותי וזה בכלל לא שלי. זה שלה.

בקילומטר וחצי עד ליעד הבא אני מצליחה להסביר לעצמי את הסיטואציה ההזויה של בחורה שפגשה אותי לראשונה ובחרה לדבר אלי כמו שהיא דיברה. היא לא ראתה אותי, אני בטוחה שאם מישהו ישאל אותה איך אני נראית לא יהיה לה מושג. הייתי לגמרי שקופה עבורה.

אני מרגישה בת מזל על כך שכמעט בכל בוקר יש כמה עשרות ילדים שאני פוגשת והם מלמדים אותי מדי יום ביומו שלא הכל שלי, שלא מדובר רק בי, ואם מישהו מהם מדבר אלי לא יפה כנראה שעובר עליו בוקר קשה במיוחד, ועם קצת חמלה, פחות שיפוטיות והרבה נשימה אני חושבת שיש מצב שהיה לה לבחורה בוקר ממש קשה ואני רק הייתי שם במקרה.