"חגיגה לדמוקרטיה", צהלו השבוע כמה מהכותרות בעיתונים ובמהדורות החדשות לאור שיעור ההצבעה הגבוה בפריימריז של הליכוד. חגיגה, כי לנו בתקשורת קשה עם "מפלגות מדף" שצצות מדי כמה שנים (או שבועות במקרה הנוכחי), כאשר המנהיג מטעם עצמו בוחר כראות עיניו את חברי הרשימה וממליך את עצמו למשך שנים – אפילו עד 2027 כמו אצל יאיר לפיד. לפחות בתיאוריה, בחירות מקדימות בהן הכח נמצא בידי עשרות אלפי מתפקדים שמגיעים לקלפי ומצביעים מאחורי פרגוד הן אכן תמצית הדמוקרטיה.

אבל עכשיו נשים בצד את התאוריה ונדבר לרגע על הפרקטיקה. מוזמנים ומוזמנות להתבונן ברשימת המועמדים של הליכוד, אלה שנבחרו ואלה שנותרו בחוץ. אין שם כמעט ראשי ערים מוצלחים, מנהלי בתי ספר, אנשים שעשו את שמם מעשייה ציבורית ענפה. כן תמצאו שם, איפה שלא תניחו את האצבע, עסקנים קטנים, חברי מרכז וקבלני קולות. למעשה, וזו תופעה שהשתרשה בליכוד כבר כמה שנים טובות, רוב המתמודדים הם אנשים שמגיעים ממרכז הכוח של המפלגה וביקשו לעצמם עוד קצת כוח. ככה הגיעו אלינו דוד ביטן, דודי אמסלם, מיקי זוהר ועוד חברים טובים. האנשים שבשנת 1997 צעקו "כן" אחרי שלימור לבנת שאלה אותם בגני התערוכה "האם נבחרנו לשלטון כדי לחלק ג'ובים", הם אלה שמעטרים את רשימת הליכוד ואת מיטב ספסלי הכנסת. מזל טוב.

ח"כ דוד אמסלם (הליכוד), במהלך הדיון לאישור חוק ההמלצות, 28 בדצמבר 2017. (צילום: יצחק הררי, דוברות הכנסת)

מה שנתפס כ"חגיגה לדמוקרטיה" הוא למעשה מופע סגור של עסקנים שמעמידים את עצמם לבחירה, בעוד שאנשים ראויים שלא מגיעים מראש עם כוח פוליטי, מבינים שאין להם שום סיכוי – זאת אלא אם קיבלו הבטחה להיכלל ב"דיל" של ראש הממשלה או של שחקן כבד אחר. מי שצפה בכתבה המעולה של ציון נאנוס בחדשות של קשת (12), יכל היה להציץ מעט אל מאחורי הקלעים של הדילים ושל רשימות החיסול. כוכב הכתבה היה קבלן קולות בשם אסי לוי, מקרני שומרון. את לוי, לא תאמינו, ראיתי כל יום בכנסת בימים ששימשתי פרשן פוליטי של "גלובס". כל עבודתו הייתה לרבוץ שם, בעיקר מול לשכתו של יו"ר הקואליציה לשעבר, דוד ביטן. כי הפריימריז הן רק הסיפתח לפוליטיקה הקטנה שמתנהלת יום-יום, דקה-דקה.

אבל מילא אם הצרה הייתה רק רשימה של אנשים בינוניים. הפריימריז, לפחות אלה בליכוד, יוצרים גם הדרה, שלא לומר אפליה. מבט על העשירייה הראשונה מגלה רשימה שכמעט כל כולה גברים ואשכנזים. איפה הנשים? מה עם הערבים חס ושלום? חגיגה לדמוקרטיה. ברשימות המהונדסות של המפלגות "הלא דמוקרטיות", זה לא היה קורה. שם, מסתבר, נותנים משקל לדמוקרטיה מהותית יותר – למשל ייצוג הולם. לא רק במובן המגדרי או העדתי, אלא גם בהיבט הכל כך בסיסי: להביא אנשים ש"אשכרה" עשו משהו בחיים שלהם.

בליכוד ובאמצעי התקשורת חגגו אתמול את הפרידה הצפויה מאורן חזן, איוב קרא ונאוה בוקר – פרידה שסימלה לכאורה בחירה ברשימה "ממלכתית" יותר. השלושה אמנם לא נחשבים לעפרונות הכי חדים בקלמר, אבל לא הם אלה שתקפו משפחות שכולות כמו ביטן וזוהר, לא הם אלה שהמציאו סיפור שלא היה על רעייתו של בני גנץ כפי שעשה בלי למצמץ אופיר אקוניס, ולא הם אלה שהיועץ המשפטי לממשלה המליץ להגיש נגדם כתב אישום (בכפוף לשימוע), כמו במקרה של שר העבודה והרווחה חיים כץ.

חיים כץ, שר העבודה הרווחה והשירותים החברתיים. (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90).

למעשה, אחת מ"הפנים החדשות" של הליכוד היא קרן ברק – לוביסטית שמייצגת את איגוד חברות הביטוח, איגוד חברות הנפט, מועצת הלול, סלקום ועוד. בתקופה האחרונה היא עמלה לא מעט כדי להילחם בכוונת משרד הבריאות להחיל על סיגריות אלקטרוניות את כל המגבלות שמוטלות על מוצרי טבק רגילים, זאת כמי שמייצגת את חברת JULL. היה זה קרב צמוד במיוחד, הרבה בזכות עזרה מיוחדת מחברי ליכוד נמרצים שניסו לבלום את המהלך. המצעד המביש הזה כלל בין היתר את מיודענו אמסלם, ביטן וזוהר. אלה הפסידו בסוף יחד עם הלוביסטית ברק, הרבה בזכות עמידה איתנה של חבר כנסת ליכודניק אחר, יהודה גליק. הוא, למקרה שתהיתם, נותר אחרי הפריימריז מחוץ לרשימה.

עיר עם תחתית

ההתנגשות החזיתית והבוטה בין ראש עיריית חיפה עינת קליש רותם לבין ועד העובדים שלה, היתה כנראה רק עניין של זמן. זה לא סיפור על סוליסטית שעושה הכל לבד באופן חד-צדדי, אלא על דואט צורם בין שני צדדים שטיפסו כנראה גבוה על העץ. מחד פוליטיקאית חדשה ולא מנוסה שההצלחה עלתה לה קצת יותר מדי לראש, ומנגד ועד עובדים בגיבוי כמה עסקנים מגויסים שהחליטו מהיום הראשון להראות לה מי באמת הבוס. הם הימרו פוליטית על ראש העיר הקודם יונה יהב ועל החיבור שלו עם שר האוצר משה כחלון, וסלדו מהחיבור של קליש רותם עם אבי גבאי ושלי יחימוביץ'. מי שיגיד לכם שזה בכלל לא אישי, אל תקנו ממנו אפילו מסטיק.

ראש עיריית חיפה עינת קליש רותם, מצביעה בבחירות המקומית. אוקטובר 2018 (מאיר וקנין/פלאש90)

איך בכל זאת מסיימים את העיצומים ומרימים את העיר מהתחתית? ראש העיר החדשה צריכה לצאת קצת מהפייסבוק ולדבר עם העובדים שלה בגובה העיניים בלי לתייג אותם כאויב, גם אם נדמה לה שראשי הוועד טועים או מטעים. אלה האחרונים צריכים להפנים את תוצאות הבחירות ולתת לקליש רותם כמה חודשי חסד. לא בטוח שזה יגמר בסיפור אהבה, אבל לכל הפחות יוכלו הצדדים להגיד: ניסינו.