מדי פעם, צץ סרט על אמריקה הגזענית שהתעללה בשחורים במשך מאות שנים. את האדם הרגיל בן דורי, שוב ושוב מדהים להיווכח שאותה אמריקה שחלמנו עליה בערגה דרך סרטי שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, הייתה אחת המדינות הגזעניות בעולם כלפי כל מיעוטיה. מדינה שהאיבה לקומוניזם ולברית המועצות איחדה אותה בתקופת המלחמה הקרה, אבל מעיני העולם הוסתר העניין העיקרי שהמשיך לפלג אותה מימי מלחמת האזרחים, דהיינו: האפליה בשם החוק נגד השחורים, נבזיות כלפי בני אדם שכל חטאם הוא צבעם השחור, איסור במדינות הדרום ללבן להינשא לשחורה (מי שהפר את החוק הנורא נכנס לכלא!), איסור לנסוע באוטובוסים של לבנים, להשתמש בשירותים של לבנים, וכל זה בימים שאלביס פרסלי הלהיב אותנו, הביטלס התקבלו בהתלהבות באמריקה וזו הצטיירה כמושיע של העולם החופשי.

בשנה שעברה הופיע הסרט "שחור על לבן" המצוין של ספייק לי, והשנה הסרט "הספר הירוק" – שניהם הוכרזו כאזכור לאמריקה, שהדרום הלבן הוא שבחר בטראמפ ככעס על שלטון אובמה השחור. אני מודה ש"שחור על לבן" חדר לנשמתי יותר.

"הספר הירוק" (באדיבות בתי קולנוע לב)

הסרט "הספר הירוק", המבוסס על סיפור אמתי, בבימויו של פיטר פאלי, מספר על דוקטור דון שירלי (מאהרשלה עלי), גאון אפרו-אמריקני שמגיל שלוש אובחן כפסנתרן מחונן ביותר, שהתחנך על נגינת בטהובן וברהמס. הוא, שניגן בעבור סכומי עתק במדינות הצפון הליברליות יותר, יוצא למסע הופעות מכונן למדינות הדרום בסכומים קטנים בהרבה, ונעזר בשירותיו של טוני ליפ, נהג-שומר ראש גזען ובריון, ממוצא איטלקי, שאותו מגלם ויגו מורטנסן הנפלא (רוברט דה-נירו החדש). מסע זה הוא מסע אל תוך עצמם.

במסע זה מתגלים האבסורדים של האפליה נגד השחורים במלוא עוצמתם: דוקטור דון שירלי מופיע באלבמה בפני לבנים עשירים במועדון מהודר, אבל כשהוא רוצה ללכת לשירותים שולחים אותו לתא-צריף עלוב המשמש כשירותים בגינה עבור שחורים, ובמועדון מפואר אחר בו יופיע דוקטור דון שירלי, כוכב הערב אינו יכול לסעוד את ארוחת הערב שלפני ההופעה ושולחים אותו למסעדה לשחורים.

"הספר הירוק" (באדיבות בתי קולנוע לב)

על כך מבוססת הדרמה, על האבסורדים הבלתי נתפסים של אפליה, רגעים אותם חווה גם טוני ליפ הנהג הגזען שעובר מטמורפוזה לגבי השקפותיו, ומנסה בכל כוחו, גם הפיסי, לגונן על הבוס. כשטוני מחטיף אגרוף לשוטר גזען מתקומם הפסנתרן השחור ואומר לטוני שצריך להתנגד בצורה מכובדת, ברוחו של מרטין לותר קינג. אבל יש רגעים בהם דוקטור דון שירלי אינו יכול יותר, מתפוצץ, מתקומם ומאיים בפני מארחיו שלא יופיע. הופעה אחת מתאחרת כיוון שדוקטור דון שירלי מסרב להשתין בתא המיועד לשחורים בלבד, ונוסע לבית המלון שלו לעשות את צרכיו.

יש נקודה מעניינת בסרט. לדוקטור דון שירלי, המדבר באנגלית במבטא של לבנים מכובדים (אינני מבין כיצד אפרו אמריקנים שנאבקים לשוויון זכויות מסגלים להם מבטא לבן), ושמו האיטלקי של הנהג שלו לא נראה לפסנתרן כמכובד מספיק והוא מנסה להמציא לו שם חדש אותו יציג בפני מארחיו. רוצה לומר, בסרט גזענות הוא וירוס הנמצא בכל אדם.

לדוקטור דון שירלי, גזענות מהסוג של שנאה עצמית. למרות שבהפגנתיות הוא מתלבש בביתו בגלימה אפריקאית, הוא אינו מרוצה משהותו הנכפית בבית מלון עלובים של שחורים, הוא אינו מתחבר למוסיקה הנפלאה של השחורים והוא לומד מנהגו האיטלקי העממי על ריצ'ארד הקטן ועל מוסיקה שחורה, עד שכמובן תוך כדי המסע הוא מתוודע לעמו (לכך נועד מסע קולנועי וספרותי), למוסיקה שלהם-המשוחררת והמשחררת, מלאה בשמחת חיים. הסרט, שהצד המוסיקלי הוא הצד החזק, עובר בוירטואוזיות ראויה ממוסיקה על גבול הקלאסי כמו גם ג'אז לאינטלקטואלים, למוסיקה שחורה.

"הספר הירוק" (באדיבות בתי קולנוע לב)

לסרט צד נוסף: רדיפת ההומוסקסואלים. דוקטור דון שירלי נאסר כאשר הוא נתפס בעבירה של קיום יחסים הומוסקסואלים, ומי שמצליח לשחרר אותו הוא התובע הראשי של ממשלת ארה"ב, בובי קנדי, אחיו של הנשיא ג'ון קנדי, שנודע במאמציו לסייע במאבק כנגד חוקי האפליה הגזעית בדרום, אם כי לא תמיד בהצלחה מרובה.

הסרט מוצג כקומדיה הוליוודית טיפוסית ברוח הקומדיות בעבר, עם אלמנטים טרגי-קומיים. בתחילת הסרט יש בדיחות, לא הכי מוצלחות, הומור קלוש ומאולץ, אבל מעניין שתוך כדי התקדמות הסרט הבדיחות משתכללות. ייתכן, שרצונו של הבמאי לבנות אקספוזיציה הומוריסטית כדי לשדר לקהל הרחב שאין מדובר בסרט "קשה" עומד בעוכריה של פתיחת הסרט ואילו ההומור תוך כדי המסע עובד יפה בגלל הניגודיות בין שני הגיבורים המרכזיים, הלבן הוא הבור, השחור הוא המשכיל בעל נימוסים מעודנים ושפה נקייה. זהו סרט שמתחבר לז'אנר שהיה מפורסם בשנות השישים/שבעים של המאה הקודמת, ששיאו בסרט "לאדוני באהבה" עם סידני פואטייה המורה האפרו-אמריקני המשכיל, המנסה לחנך בנות, שהגיעו מהמעמד הלבן הנמוך. ב"הספר הירוק" הפסנתרן השחור מלמד את הלבן האיטלקי בעל ההשכלה הנמוכה לכתוב מכתבים ראויים לאשה שהשאיר בבית.

הסרט משדר אותנטיות ראויה, וברוח הימים האלה בניגוד לתקופות בעבר בקולנוע האמריקאי, אינו נרתע משמוש בשפה זרה: האיטלקים בני הדור השני, מדברים עם ההורים איטלקית. וזה יפה, שימוש מושכל ועשיר במכוניות רבות כמו אביזרים מהסיקסטיז, ובמיוחד בשימוש ב"ספר הירוק"- לא להאמין היה זה ספר שיועד לשחורים, מדריך כיצד להתנהג במדינות הדרום ברוח החוקים הגזעניים הכתובים והלא כתובים. לא אהבתי את השימוש הקולנועי הפשטני, בו מתוודע דוקטור שירלי ברגע שהמכונית עוצרת בדרך, לעבודתם הקשה של השחורים בשדות הכותנה בדרום. מה הוא היה עד כדי כך מנותק (דוקטור לפסיכולוגיה!) שלא ידע אודות עבודתם של השחורים בשדות כותנה? שימוש קולנוע לא מוצלח וקיטשי למדי.

"הספר הירוק" (באדיבות בתי קולנוע לב)

יש רגעים מרגשים בסרט, במיוחד, בסיומו בסגנון הוליווד שמבטיח, אחרי דם יזע ודמעות, דמעות של קתרזיס מנחם מה גם ששני הגיבורים האמתיים של הסרט נשארו חברים עד יום.

האם אני ממליץ על הסרט? כן, למי שמטרתו סרטים כיפים, משחק מצוין לא עם מי יודע מסרים חדשים קולנועיים. בילוי מהנה.