החזון של יניב שגיא, יו"ר הנהלת מרצ המתמודד השבוע בפריימריז של המפלגה, הוא הקמת בית פוליטי לשותפות יהודית-ערבית, המחברת בין כל הכוחות הפוליטיים מהאגף היוני של מפלגת העבודה ושמאלה, להוציא בל"ד. האג'נדה הזאת משתלבת היטב עם כהונתו בשש וחצי השנים האחרונות כמנכ"ל המרכז לחברה משותפת גבעת חביבה. שגיא, חבר קיבוץ עין השופט של השומר הצעיר, מזכיר בדיבורו עידן אחר, אידיאולוגי מאוד ושונה העידן הנוכחי, בו "מפלגות סופרמרקט" לא מובחנות מתמודדות על לב ההמון.

"גדלתי על 'על המשמר', שבתת-הכותרת שלו נכתב באדום בוהק: 'לציונות – לסוציאליזם – לאחוות עמים'", הוא אומר. "כל התפקידים שעשיתי וכל השליחות שלי בחיים היא לאור שלושת ערכי הליבה האלה, שלא במקרה אין היררכיה ביניהם. שלושתם מזינים אחד את השני, ולאף אחד מהם אין קיימות בלי השני. בישראל של 2019 כולם בסכנה, אפשר לומר קיומית".

יו"ר הנהלת מרצ ומנכ"ל גבעת חביבה, יניב שגיא (צילום: מטה יניב שגיא)

במה שקשור בציונות מזהה שגיא סכנה גדולה: "אם לא יהיה שינוי מסלול פוליטי, המפעל הציוני נמצא במסלול קריסה שמוביל לקץ הציונות – חלקה בעוד הרבה שנים, כשישראל תהיה מדינה אחת, מדינת אפרטהייד לא דמוקרטית, וחלקה כבר היום, כשישראל התנתקה מרוב העם היהודי מחוץ לישראל. הציונות נועדה להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי באמצעות קיומו של הבית הלאומי – שמהווה גם מוקד משיכה, גם הבטחה לקיום, וגם מרכז תרבותי, רעיוני ורוחני של העם היהודי.

"כיום נוצר נתק גדול מאוד בין הדור הצעיר ביהדות התפוצות לבין ישראל, בגלל הכיוון שאליו היא פנתה. בצפון אמריקה אי אפשר לדבר על ישראל בבתי הכנסת, זה מעורר מחלוקת ולא תמיכה, והחינוך היהודי שבמשך שנים היה מושתת על קיומה של ישראל מעורר מבוכה גדולה. אם לא נצליח לשנות את ישראל, נמצא את עצמנו הופכים את ישראל לגורם שמקשה על קיומו של העם היהודי ולא הגורם שמהווה את הבסיס לקיומו. כשליח מרכזי של השומר הצעיר בצפון אמריקה עד לפני שש וחצי שנים, אני נמצא בקשר עם מנהיגי קהילות וחרד לדבר הזה".

מצבו של החזון הסוציאליסטי לא טוב יותר. "הפכנו ממדינה שהייתה מדינת רווחה מהבולטות ומובילות במערב, לאחת משלוש המדינות שבהן הפערים הגדולים ביותר בעולם המערבי. כל ילד שלישי כאן עני, כל ילד שני ערבי הוא עני. אין פה חינוך שוויוני, אין פה בריאות שוויונית, אין פה זכאויות למי שלא מגיע לשכר מינימום. בקיצור, הסולידריות לא קיימת, ההפרטה המטורפת הסירה את אחריות המדינה לגורלם של האזרחים.

"דבר נוסף שאבד הוא היכולת של האדם ליהנות מקהילה תומכת. פתרונות קואופרטיביים לא מקודמים על ידי המדינה, לא בכלכלה ולא בדיור. את הדבר הזה צריך לשנות כמה שיותר מהר. החיים בישראל הפכו למאוד לא מוגנים ולא בטוחים".

ובכל זאת, אנשים רבים, כולל בשמאל, חושבים שהמצב הכלכלי כאן מצוין

"בתמונה שאני רואה אנחנו על הטיטניק, שטים אל הקרחון שאליו נתרסק. למעלה על הסיפון חוגג המעמד הבינוני, הבינוני פלוס, ומשאיר כמה נהגים להתקוטט על ההגה, כל עוד הם לא מוכנים להסיט אותו הצידה מהקרחון. למטה, בבטן האוניה, חיים כל אלה שנרמסו כדי שאלה שלמעלה ייהנו. בסופו של דבר, במדינה קטנה עם כל כך הרבה איומים, אני רואה התרסקות של הכלכלה אם לא נצליח להחזיר את חישוקי הסולידיות.

יו"ר הנהלת מרצ ומנכ"ל גבעת חביבה, יניב שגיא (צילום: מטה יניב שגיא)

"זה נכון שקשה להתווכח עם נתוני האבטלה ועם האיתנות היחסית של ישראל בתוך הכלכלה הגלובלית, אבל המחיר מאוד גדול. ההון לא מתחלק שווה, גם מי שאינו מובטל חי בקושי עם הראש מעל המים, ויש ציבור עצום שחי מתחת לקו המים. אני לא רואה איך הדבר הזה יכול להתקיים לאורך דורות. מי שעיניים בראשו, ונראה לי שלא מעט כלכלנים מדברים על זה, חייב לדרוש שינוי. כמו שאנשי ביטחון, שהובילו את המערכות, אומרים שאנחנו נהנים מכאילו ביטחון, אבל הם אולי הדוברים הכי רהוטים למה חייבים לעשות שלום".

"להביא את האנרגיה מהפעילות האזרחית לכנסת"

שגיא, בן 55, נשוי ואב לשלושה, היה מזכיר קיבוצו פעמיים, מזכ"ל השומר הצעיר, מנהל המוסד החינוכי "הרי אפרים" של קיבוצי המועצה האזורית מגידו, שליח הסוכנות בצפון אמריקה ושליח מרכזי של השומר הצעיר בצפון אמריקה. חברותו בעין השופט היא אחד המניעים שלו להיכנס לפוליטיקה, כשהמטרה היא להחזיר את תמיכת המדינה לתנועה הקיבוצית, שמונה שנים לאחר פרישת נציג הקיבוצים במרצ חיים אורון, ולעורר בחברי הקיבוצים שאימצו את הלוגיקה של ההפרטה את הסנטימנט האידאליסטי הישן.

בפעילותו בשנים האחרונות כמנכ"ל גבעת חביבה, הוביל שגיא עם עמיתיו שינוי תפיסה, הקשור לצלע השלישית של השומר הצעיר. "החלק של אחוות העמים הוא החלק שמדבר על שלום ושותפות עם עמי האזור, וקודם כל עם אזרחי ישראל הערבים. בישראל, דה-פקטו, אין שיוויון בין יהודים וערבים מקום המדינה, ולכן גם אין שותפות אמיתית.

"במשך שנים דיברנו על 'דו-קיום', מושג מוטעה כשלעצמו המייצג קיום נפרד בין לא שווים, כשאנחנו היהודים החזקים יותר, הפריבילגים, מבקשים באמצעות מפגשים לקיים יחסים טובים עם המיעוט המופלה במדינה. זה לא עובד, וגבעת חביבה, כמובילת הקו הזה, הגיעה לפני שבע שנים למצב שרוב החברה הערבית לא רוצה להיות שותפה לפעיליותיה. החלפנו את הייעוד שלנו ל'בנייתה של חברה משותפת ושוויונית בישראל'".

שינוי הייעוד, יחד עם בניית תכניות חדשות בכמה ערוצי פעולה, הגדילו בשנים האחרונות את מספר המשתתפים בפעילויות גבעת חביבה פי עשרה, לכ-50 אלף בשנה כיום. אך אז בא חוק הלאום לעולם, ו"התקבל כסטירה מצלצלת שלא מאפשרת לי כיהודי – ואני לא מדבר על מה שזה עושה לערבים – להמשיך לפעול בהצלחה לחבר בין יהודים לערבים, ולהבטיח את הדמוקרטיה המאותגרת בישראל. לכן אני הולך לפוליטיקה. להבנתי, צריך לדחוף את התקרה הזאת גבוה מאוד למעלה, וליצור בישראל חברה דמוקרטית, שמושתתת על שותפות שיווניות לכל אזרחי ישראל.

"אני במדינה שבה רוב חיי, מ-1977 בפועל אבל השורשים עוד היו לפני, כל הערכים שאני מדבר עליהם עברו מכה אחרי מכה. כשמסתכלים על ההיבט הגלובלי, מצטרפות לזה עוד הרבה מכות: הקריסה הזמנית בעיני של הסוציאליזם, עליית הקפיטליזם החזירי ממש, וכיבוש המושג ציונות על ידי האנטי-ציונים שמובילים את המדינה היום. הציונות של ביבי ובנט היא גזענות ממש, מי רוצה לחבר את עצמו לכזה דבר?".

לפחות חצי מהיהודים בישראל

"אכן, יותר מחצי מהישראלים היהודים, שעוברים שטיפת מוח מאוד גדולה על ידי השלטון, דרך מערכת החינוך ודרך המערכות הציבוריות הגדולות. איפה שנמצאים המשאבים ונמצא הכוח, שם מתקבלות ההחלטות. וממול זה, הציבור האלטרנטיבי, שחוטף מכה אחר מכה, מתיישר עם עולם הערכים שהמדינה משדרת. אבל לא לעולם חוסן, לדבר הזה אין קיימות פשוט. ישראל כמדינה תחדל להתקיים כשהדבר הזה ינצח.

"לכן החובה שלנו היא להיאבק על זה. אני בסך הכל ממשיך את מה שעשיתי כל חיי בתוך מסגרות קיימות. כשהובלתי את השומר הצעיר התנועה גדלה פי שלושה. על פי אותם ערכים אני מוביל את גבעת חביבה, והסיפור שסיפרתי לך מספר עד כמה ההזדמנות קיימת. אם גבעת חביבה היא פי עשר ממה שהייתה רק לפני שש שנים, זה אומר שיש צורך ותמיכה בדבר הזה".

אז למה זה לא מתורגם לקלפי?

"זה לא מתורגם לקלפי כי צריך חריש הרבה יותר עמוק, וכי אין את החיבור הפוליטי המידי לדבר הזה. לתנועה לשותפות יהודית-ערבית אין בית פוליטי בארץ. מרצ אמורה להיות הבית הזה אבל היא לא הייתה".

כולם מדברים על חיבור למפלגת העבודה, אבל חיבור נוסף ששווה לשקול הוא עם תע"ל של אחמד טיבי, אולי אפילו חד"ש. לפחות בכל מה שקשור לשותפות יהודית-ערבית שוויונית יש הסכמה, וזה יכול להעלות את אחוזי ההצבעה הנמוכים יחסית במגזר הערבי

"זה המניע הכי גדול בכל האסטרטגיה הפוליטית שלי. לשם אני מכוון, המסר שלי בתוך מרצ כבר ארבע שנים, מאז הבחירות הקודמות, הוא על בנייה מחדש כשותפות יהודית ערבית. אני מנסה לדחוף את המפלגה שלי לשם, קיימתי שיחות על זה עם כל חברי הכנסת של מרצ, עם זהבה גלאון, עם חברי כנסת ערבים, שיחות עקביות עם איימן עודה. לצערי זה לא יקרה בבחירות הקרובות, למרות שזה הכרחי והיה יכול להשפיע כבר עכשיו. אני חושב שכל האגף השמאלי ממפלגת העבודה, ורוב הציבור הערבי, למעט בל"ד, יכולים להתאחד לפלטפורמה חדשה, אפילו קונפדרטיבית בהתחלה. סוג של חזית הצלה למען עתיד ישראל הדמוקרטית והשוויונית".

אם הייתי זהבה גלאון, כשהיתה היו"ר, הייתי מחבקת אותך, כי זה יכול להביא יותר מ-20 מנדטים

"גלאון אמרה לי 'אידיאולוגית אתה מאוד צודק, אבל זה יבריח את הבוחר היהודי'. איימן עודה אמר לי אותו דבר, ושניהם טועים. אלקטורלית, 60% מהערבים בישראל היו רוצים להצביע למפלגה יהודית-ערבית. גם בשיעור הצבעה של 63% כמו בבחירות האחרונות, זה כמעט 350 אלף איש. סדר גודל של עשרה מנדטים, שכמעט כולם מנדטים חדשים מבחינת מרצ, ויחד עם היהודים שמוכנים לכך זה בערך 20 מנדטים. זה גם יגדיל את אחוזי ההצבעה של הערבים".

ח"כ תמר זנדברג בנאום לאחר הזכייה בפריימריז לראשות מרץ. 22 במרץ (צילום: גיל יערי/ פלאש90)

אז למה זה לא מתקדם?

"למדתי שמי שהגיע לפוליטיקה מתקשה לזוז מהכיסא שלו כל עוד הוא לא מקבל ביטחון גדול שמשהו אחר יצליח, או ודאות גדולה שמה שהוא עושה היום לא יצליח. זאת סיבה חזקה בשבילי להעמיד את עצמי במרצ, כי אני מציע אסטרטגיה אחרת שיש לה גם נחיצות אידיאולוגית וגם בשורה אלקטורלית".

מה תהיה עמדת גוף פוליטי כזה בנוגע לזכויות קולקטיביות למיעוט?

"אנחנו לא ממציאים פה שום דבר. בכל העולם יש מיעוטים לאומיים ויש הסדרים שמאפשרים להם גם את הזכויות הפרטיות השוות, וגם זכויות קולקטיביות, שקשורות לשפה, לתרבות, לחינוך. כל הדברים האלה צריכים לדעתי להתקיים גם בישראל. זאת הדרישה פחות או יותר האחרונה. הסיפור של החיבור היהודי-ערבי לא צריך להתחיל מסוגיית ההמנון והדגל, אלא מהיכולת לקיים כאן שוויון זכויות אזרחי, ומהיכולת של אנשים לגור בבתים חוקיים. יש בארץ 60-70 אלף, אולי יותר, בתים לא חוקיים, רק כי אין תכניות מתאר וקרקעות. 2.5% מהקרקעות במדינה משרתות 20% מהאזרחים.

"תלמידים שגדלים בכיתות של 40 ילדים בכיתה. שניים מכל שלושה ילדי מתחת לקו העוני. זה מה שמטריד את החברה הערבית. והאלימות המטורפת, שכל עוד הר הנשקים הלא חוקיים מופנה כלפי ערבים, המשטרה לא מצטיינת בשיטור יתר אלא בטיפול חסר. הדבר הזה דורש טיפול גם בחקיקה וגם בטיפול, ובאמון בין המשטרה לקהילות הערביות. סדרה של דברים שמפלגה שבה תהיה שותפות-יהודית ערבית צריכה לשים בחזית שלה.

"לא יודע אם זה פרדוקסלי, אבל אני כיום נהנה מהיכרות וחשיפה הרבה יותר גדולה בחברה הערבית מבחברה הישראלית. העשייה שלי בשנים האחרונות מעניינת את התקשורת הערבית ופחות את התקשורת היהודית. דוגמה מאתמול, נשיא אוסטריה, שהיא היום נשיאת האיחוד האירופי, היה בביקור בגבעת חביבה, ולמרות שיצאה הודעה לעיתונות, זה לא עניין אף אחד ושום כתב לא הגיע. מה זה אומר שנשיא מדינה בא למרכז יהודי-ערבי לשבח את פועלו, ומציין שהיה רוצה ללמוד ממה שעושים ולהעביר את זה לאוסטריה? גם נשיא גרמניה היה כאן לפני שנה וחצי.

"החיבור היהודי ערבי הוא העתיד של מדינת ישראל ובטח העתיד של השמאל, ואני מתמודד כדי לא רק לדחוף את זה, אלא כדי ליצור את התשתיות כדי שהדבר הזה באמת יקרה בזירה הפוליטית. בחברה האזרחית יש פעילות עצומה, בתמיכה מאוד גדולה של מספר לא מבוטל של עמותות וארגונים, וכל האנרגיה הזאת צריכה להגיע לזירה הציבורית".

יש טענה שקשה לשתף פעולה עם הערבים כי הדמוקרטיה אצלם היא לא סיפור הצלחה. זה משפיע על היכולת לקיים שיתוף ושוויון?

"אני לא חושב שהבעיה בדמוקרטיה בישראל נעוצה בחברה ערבית. יש לנו בעיות בתרבות בדמוקרטית הישראלית שמתחילות בראש הממשלה ובשרת המשפטים; בחוסר רצון שיהיו מסגרות דמוקרטיות אמתיות שיאפשרו שקיפות, שוויון והפרדת רשויות. ברור שבחברת מיעוט מופלה ומסוגר, עם רקע תרבותי יותר סגור, חמולתי, יש דרך לעשות, אבל אני ממש לא חושב שיש בעיה בחיבור היהודי-ערבי בגלל התרבות הדמוקרטית בחברה הערבית.

"אני עובד עם הרבה מאוד שותפים וחברים ערבים, ובעיני התפיסה הדמוקרטית שלהם היא לא פחותה מהתפיסה הדמוקרטית של רבים משותפיי בחברה היהודית. החברה הערבית היא חברה שעוברת מהפכת השכלה משמעותית מאוד, ובאחוזים מאוד גבוהים צעירים יוצאים ללמוד, אלה צעירים שלא משנה מה יקרה פה, אי אפשר יהיה להכניס אותם לתוך מסגרות לא-דמוקרטיות.

"כיום יש דרישה של הנשים הערביות להיות שותפות למנגנוני קבלת החלטות פוליטיים, יש דרישה של צעירים להשתלב. מה שקרה בבחירות המקומיות האחרונות בחברה הערבית – שאחוז ההשתתפות בהן היה יותר מ-80% – זה שנבחרו רשימות שהכילו אנשים צעירים, נשים, ויש הרבה יותר להט ברחוב הערבי להצטרפות למעגל הדמוקרטי של קבלת ההחלטות".