"תביעות לשון הרע במקומות העבודה הפכו לטרנד בזמן האחרון והן מגיעות אלינו ללשכה המשפטית" אמר היועץ המשפטי להסתדרות עו"ד יחיאל (חילי) שמיר בכנס אילת לענייני עבודה של ההסתדרות ונשיאות הארגונים העסקיים, כשהוא מתייחס בייחוד לתביעות של מעסיקים והנהלות נגד חברי ועדי עובדים, המגיעות לדבריו לשולחן הלשכה המשפטית בהסתדרות חדשות לבקרים.

תביעות כאלו מגיעות לדבריו על פי רוב על רקע מאבק ארגוניים. "זה לא על הערך המוגן של 'הגנה על השם הטוב', הסיבה היא לרוב כי יש משהו אחר מהצד השני –  מאבק להתארגנות עובדים, מו"מ להסכם קיבוצי. או לעתים תביעה של העובדים נגד ההנהלה. המטרה היא ליצור מעין מאזן אימה, לשדר לעובדים 'אל תתעסקו איתי' – ולכן מוגשת תביעת לשון הרע". תביעות כאלו מכונות פעמים רבות תביעות השתקה או הפחדה, ובאנגלית: SLAAP.

עו"ד יחיאל (חילי) שמיר בכנס אילת לנושאי עבודה ה-23. (קרדיט לדוברות ההסתדרות)

שמיר התייחס בדבריו לשתי דוגמאות תקדימיות. בראשונה, תבעה החברה לאוטומציה ב-2006 את יו"ר ועד העובדים בגין לשון הרע, לאחר שפרסם לעובדים תמצית דברים שנאמרו בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת בדבר התנהלות הדירקטוריון בה. "תביעת סרק זו לא נועדה אלא לפגוע בנתבע ובתפקודו כיו"ר ועד עובדים" קבע לבסוף השופט סולברג שדן בתביעת החברה לאוטומציה, הליך שנמשך למעלה משלוש שנים. "התובעת ביקשה להלך עליו אימים. ראיתיו בבית המשפט פוכר את אצבעותיו בדאגה, מוטרד וחושש, ולא בכדי. תביעה כספית של 2,500,100 שקלים אינה דבר של מה בכך. הוא מתגורר בחיפה ואת התביעה הגישה בירושלים. התובעת לא ניהלה את המשפט בהגינות. התביעה לא הייתה אלא כלי בידי המעסיק במסגרת מאבקה נגד וועד העובדים".  לטובת העובד נפסקו הוצאות משפט בסך 200 אלף שקלים.

במקרה השני, תבעה ב-2011 חברת אור סיטי נדל"ן שהיתה בבעלות ענבל אור, קבוצה בת חמישה עובדים שהחלו התארגנות ראשונית. העובדים פוטרו לאחר שהעלו טענות בדבר זכויות בסיסיות שלא שולמו להם והחברה בתגובה פיטרה אותם. עיתון דה מרקר סיקר את התביעה שהגישו נגד פיטוריהם ובדרישה לקבל את זכויותיהם, והעובדים התראיינו לכתבה. "לא היה לשון הרע דרמטי אבל היא (ענבל אור, נ.כץ) תבעה אחרי יומיים שלושה את חמשת העובדים ב-2.5 מיליון שקלים. ההסתדרות ביקשה להצטרף כידיד בית המשפט וביקשה למחוק את הבקשה על הסף בטענה שמדובר בתביעת SLAAP".

"השופטת שבח התבטאה אמנם בחריפות באשר לתביעה, וציינה כי יש למגר תביעות מסוג זה, אבל החליטה בסופו של דבר שלא למחוק אותה, אלא להעביר אותה לבית הדין לעבודה, שם היא המשיכה להתברר עוד ארבע שנים עד שנדחתה מכל וכל. נקבע שזו היתה תביעת SLAAP והוטלו על החברה הוצאות משפט של 250 אלף שקלים. החברה ערערה לבית הדין הארצי ואז נכנסה להליכי פירוק" אמר שמיר.

בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (צילום: ניצן צבי כהן)

"אני חושב שההחלטות בשני פסקי הדין הללו הן נכונות, התביעות נדחו והוטלו הוצאות משפט משמעותיות. הבעיה במה שקרה בשתי התביעות הללו היא שאותם עובדים היו צריכים לנהל הליך משפטי שלם לאורך שנים ארוכות" טען. "צריך להבין שבתביעות לשון הרע בשלב מסויים עובר נטל הראיה לנתבע, להוכיח את הטענות שלו, אם התביעה לא מסולקת על הסף. המשמעות היא שהוא צריך לשכור עורך דין עם כל העלויות הנלוות לכך". הפתרון לדבריו, הנהוג בארה"ב ובקנדה, הוא לבצע בדיקה של הטענה כי מדובר בהליך SLAAP כפי שנהוג בארה"ב ובקנדה, תוך התייחסות לעילת התביעה, הסכום, יחסי הכוחות בין התובע לנתבע – ובמידת הצורך למחוק אותה מבלי לנהל הליך ממושך. "חבל שבתי הדין נתנו לנתבעים כל כך הרבה שנים לעבור את דרך הייסורים. גם הוצאות המשפט שנפסקות לא תמיד הולכות לידי העובד, הרבה פעמים בהתאם להסדר מול עורכי הדין וכו'".

על פי התיקון משנת 2009 של חוק בתי הדין לעבודה, הם הגוף המוסמך לדון בהליכי לשון הרע הנוגעים ליחסי העבודה בין עובדים למעסיקיהם מתוך כוונה שיתחשבו בשיקולים הנוגעים ביחסי העבודה שהם תחום מומחיותם – כגון משמעות התביעה ביחסים הקיבוציים ועוד.

**

גילוי נאות: יחיאל שמיר הינו חבר דירקטוריון "דבר ראשון"