דבר ראשון
נבחרת העבודה (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
לא זו הדרך
לא מייצרים חלופה

החידלון האלקטורלי של השמאל ופוליטיקת הזהויות | או: למה השמאל לא מנצח?

בעוד שהימין מבטיח לבוחריו פיצוי בגין נאמנות או העתקת מגורים (ליו"ש), השמאל מחפש פתרונות בדמות ייצוג וארגון ומתעלם מהעבר | במקום לייצר חלופה כלכלית - מחפשים את האביר התורן על הסוס הלבן, אשה ומזרחי בראש הרשימה ועם מי להתאחד הפעם

עדכון אחרון: 13.02.2019, 18:56

העיתונות סקרה את תוצאות הבחירות המקדימות במפלגת העבודה בתערובת של התפעמות, כעס וזלזול. בעיקר הושוותה העשירייה הראשונה של העבודה עם זו של הליכוד. לעומת שורת הגברים האשכנזים – מקושטת בשתי נשים מזרחיות – בליכוד, הציגה מפלגת העבודה עשירייה מגוונת שכוללת שני גברים מזרחיים, ארבע נשים והומוסקסואל מוצהר. עד כאן ההתפעלות. הכעס והזלזול הופנו כמובן כלפי "העם". כיצד הוא מעדיף לבחור בליכוד, אף על פי שרשימת העבודה כוללת ייצוג גדול מאי-פעם לציבור המזרחי. כל הדיון הזה היווה הדגמה מתסכלת ללולאת הצדקנות בתוכה נעל את עצמו השמאל ודן את עצמו לכליה אלקטורלית תוך שהוא אפוף בענני שביעות עצמית.

תוצאות הפריימריז במפלגת העבודה (גרפיקה: אידאה)

הטריק הרטורי בו השתמשה התקשורת היה להתמקד בייצוג ולא בתוכן. כן, נכון, גבאי הוא גבר מזרחי ושלי יחימוביץ' היא אישה. אבל למה בדיוק שנשים או גברים מזרחיים יבחרו במפלגת העבודה? מה היא מבטיחה לעשות בשבילם? תחבורה בשבת? שמירה "על שלטון החוק"? "חתירה לשלום"? איך זה בדיוק ישנה את חייהם של תושבי ערי השדה, השכונות ועיירות הפיתוח?

על-פי התיאוריה, כל מה שחסר לשמאל הוא מנהיג תקיף שיוכל להתמודד ראש בראש עם נתניהו. מכאן הנהירה אחרי המותג "בני גנץ" שלוהק באופן זמני לאיש על גב הסוס

כפי שכתב דני גוטווין, היסטוריון מאוניברסיטת חיפה, כל המפלגות הציוניות בישראל מאוחדות סביב התמיכה בכלכלת השוק, אלא שהימין מתייחד בכך שהוא מציע מנגנוני פיצוי. דרך הסבסוד של מדינת רווחה מקבילה בהתנחלויות בגדה המערבית ועבור המשרתים בכוחות הביטחון, הליכוד פותח אפיקים למעמד הבינוני הנמוך לניידות חברתית. המנגנון השני שהחל להיות מיושם בקדנציה הזאת הוא שלטון הנאמנות. רק מי שנאמן לליכוד, לאידאולוגיה שלו ובעיקר לעומד בראשו יקבל סיוע ממשלתי. דוגמא מובהקת לדפוס זה הייתה הצעת החוק של "נאמנות בתרבות" של השרה מירי רגב. דוגמא אחרת היא ההצהרה של נתניהו שיסלול קו רכבת לבית שאן רק אם התושבים יבחרו את המועמדת של הליכוד.

השמאל לעומת זאת, לא רק שמאמין בכלכלת השוק אלא מבטיח לפרק את מנגנוני הפיצוי שבנה הליכוד: לפרק את ההתנחלויות, להקטין את הצבא (לאחר הסדר שלום) ולחלק כספים לפי קריטריונים אוניברסליים. פלא שהקואליציה של הכוחות החברתיים התומכים בנתניהו יציבה יותר מאי-פעם?

שיטה נוספת היא אובססיה בלתי פוסקת המתמקדת במסגרת האירגונית. הסקרים כל הזמן בודקים מה יקרה אם מרצ תרוץ עם העבודה? לבני עם לפיד? לפיד עם גנץ? גנץ עם אורלי לוי? כל זה ללא הועיל

יש כמה וכמה שיטות שבאמצעותן הורגים אנשי המחנה את הדיון בצמיחת חלופות. הראשונה שבהן, היא התרפקות על אדם חזק. על-פי התיאוריה הזאת, כל מה שחסר לשמאל הוא מנהיג תקיף שיוכל להתמודד ראש בראש עם נתניהו. מכאן הנהירה אחרי המותג "בני גנץ" שלוהק באופן זמני לאיש על גב הסוס. השיטה הנוספת היא אובססיה בלתי פוסקת המתמקדת במסגרת האירגונית. הסקרים כל הזמן בודקים מה יקרה אם מרצ תרוץ עם העבודה? לבני עם לפיד? לפיד עם גנץ? גנץ עם אורלי לוי? כל זה ללא הועיל. לא כניסתו של גנץ לפוליטיקה ולא איחודים אפשריים בשמאל, לא מצליחים להזיז את מחט המנדטים והפרשנים הפוליטיים סופקים את כפיהם נוכח דבקותו "העיוורת" של הציבור בנתניהו.

בני גנץ (צילום: הדס פרוש / פלאש 90).

שיטה שלישית להשתקתו של דיון אידאולוגי מחודש היא האמירה "שהציבור הישראלי לא מצביע בעד נושאים חברתיים – מה שמעניין אנשים הוא רק הביטחון". אלא שהניסיון מראה ההפך. כשעמיר פרץ רץ בבחירות 2006 עם דרישה ברורה להעלאת שכר המינימום, ההצבעה עבור מפלגת העבודה בפריפריה עלתה פלאים. הקולות שעברו ממחנה הימין לשמאל אפשרו את הקמתה של ממשלת קדימה בראשות אהוד אולמרט. כשרן כהן התייצב באופן ברור מאחורי חוק הדיור הציבורי, מרצ זכתה לתמיכה בעיירות הפיתוח.

אלא שמרצ מעולם לא נתנה לרן כהן לעמוד בראשה וחברי העבודה הצביעו "קדימה" ב-2006 ולאחר מכן הקיאו את פרץ מתוכם כעונש על הכישלון במלחמת לבנון השניה. לא פחות חשוב, בבחירות האחרונות לתפקיד יו"ר העבודה, העדיפו חברי המפלגה מולטי-מיליונר שעשה את הונו בשרות מונופול פרטי, אבי גבאי, על פני עמיר פרץ הסוציאליסט. הם שוב העדיפו את הייצוג על פני התוכן ונדהמו שהליכודניקים לא נהרו להתפקד לעבודה רק מפני שבנדיבותם הם הרשו לאדם בשם גבאי לעמוד בראש מפלגתם.

שיטה שלישית להשתקתו של דיון אידאולוגי מחודש היא האמירה "שהציבור הישראלי לא מצביע בעד נושאים חברתיים – מה שמעניין אנשים הוא רק הביטחון". אלא שהניסיון מראה ההפך. כשעמיר פרץ רץ בבחירות 2006 עם דרישה ברורה להעלאת שכר המינימום, ההצבעה עבור מפלגת העבודה בפריפריה עלתה פלאים

אבי גבאי, מצידו, מעולם לא התייצב מאחורי תביעה קונקרטית לשינוי הסדר הכלכלי חברתי בישראל. רק לסבר את האוזן, בתקופה שגבאי מכהן בראשות העבודה, הציעה חברת הקונגרס האמריקאית, אלכסנדריה אוקזיו קורטז, מס של עד 70% על מיליונרים. ההצעה פורסמה בכל כלי התקשורת האמריקאים ופתחה פתח לדיון לוהט שהגיע עד הכנס הכלכלי האחרון בדאבוס. האם מישהו יכול לדמיין את גבאי (המיליונר) מציע הצעה דומה?

אבי גבאי ועמיר פרץ (מרים אלסטר / יונתן זינדל / פלאש90)

כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים, הציבו "הפנתרים השחורים" דרישה חשובה מול הציבור הישראלי: או שמחלקים את העוגה שווה בשווה, או שלא תהיה עוגה. התשובה של השבט הלבן הייתה ברורה: לא תהיה עוגה. חלקים גדולים וגדלים מהמעמד הבינוני העירוני המשכיל החלו להצביע עבור מפלגות שחרטו על דגלן את פירוק מדינת הרווחה. זה ההסבר להופעתן של מפלגות "המרכז" או "האווירה" כמו שמכנים אותן בתקשורת, מד"ש ועד יש עתיד, מקדימה של אריאל שרון ועד חוסן לישראל של בני גנץ.

מצב הדמוקרטיה הישראלית כחצי מאה לאחר פירוק מדינת הרווחה הישראלית מעולם לא היה קשה יותר וייתכן מאוד שהבחירות הקרובות יאפשרו הקמתה של דיקטטורה פופוליסטית בראשותו של בנימין נתניהו שממשיך לכהן בעת כתיבת שורות אלו כראש הממשלה, שר הביטחון, ושר החוץ. אם להתרשם מהדיונים הנוכחיים בתוך השמאל הישראלי, זה לא כל כך משנה לו. הוא יותר חרד מהבטחת זכויות הקניין שלו ומהחשש להעלאת מיסים. לכן לא צמחה חלופה סוציאליסטית בשנים האחרונות ותוצאות הבחירות, לפיכך, ידועות מראש.


ד"ר גיא לרון הוא מרצה בכיר במחלקה ליחסים בינלאומיים של האוניברסיטה העברית.

נושאים קשורים:  בחירות 2019, השמאל הישראלי, דעות, העבודה, מרצ, חוסן לישראל, בני גנץ, עמיר פרץ, אבי גבאי
תגובות
×