יש הקוראים לו "נלסון מנדלה הכורדי". אחרים משווים אותו למהטמה גנדי. הוא כלוא בבידוד באי הסמוך לאיסטנבול, וכליאתו רק הנציחה את מעמדו כמנהיג העולמי של הכורדים, הנאבקים לעצמאות בעירק, סוריה וטורקיה. למרות שהרשויות הטורקיות מונעות ממנו כל מפגש עם העולם החיצוני, הוא נותר דמות בעלת השפעה בכל רחבי המזרח התיכון. היום לפני עשרים שנים בדיוק נעצר עבדוללה אג'לאן, מנהיג 'מפלגת הפועלים הכורדית' (PKK) בניירובי, בירת קניה, על ידי שלטונות טורקיה ובשיתוף ה-CIA.

אבל אג'לאן, שנכנס כבר לשנות השבעים של חייו, אינו אותו אוג'לאן שנכלא על ידי טורקיה בשנת 1999. ממנהיג מיליציה שלחמה בכוחות הבטחון הטורקים ודרשה מדינה עצמאית לכורדים, הוא הפך למנהיג רוחני של התנועה הסוציאליסטית-אנרכיסטית-פמיניסטית הכורדית, ומעביר מסרים של אי-אלימות, קהילתיות ושוויון לנשים. חלק גדול מההשראה לשינוי שעבר קיבל אג'לאן מכתביו של מארי בוקאצ'ין, הוגה דעות יהודי-אמריקאי, שהושפע עמוקות מהקיבוץ שבארץ ישראל. המהפך שעבר אחד האסירים הפוליטיים הבכירים הכלואים היום בעולם יכול לשמש השראה למאבקים של עמים נוספים, וגם לכל מי ששואף לחברה שוויונית וצודקת.

עבדאללה אג'לאן נולד בכפר אומרלי שבמזרח טורקיה באביב 1948, לאב כורדי ולאם טורקיה, הבכור במשפחה בת שבעה ילדים. שפת האם שלו היא טורקית – הן בגלל מוצאה של אמו, והן בגלל שהשפה הכורדית דוכאה על ידי השלטונות הטורקיים ולא נלמדה בבית הספר. לאחר שסיים את לימודיו בבית ספר מקצועי באנקרה הוא החל ללמוד משפטים ומדעי המדינה באוניברסיטת אנקרה, אך בטרם סיום לימודיו הוא הקים יחד עם סטודנטים נוספים את איגוד מקצועי כורדי, שיהפוך בהמשך למפלגת הפועלים הכורדית – ה-PKK.

עם תחת דיכוי

מאז הקמת הרפובליקה הטורקית ב-1920 סבלו בני עמו של אג'לאן, הכורדים, מדיכוי מר ואכזר מידו שלטונו הרודני של מוסטפא כמאל אטאטורק. הדיבור בשפתם והחינוך לתרבותם נאסרו, לצד כל סוג של התארגנות אזרחית. הכורדים כונו "טורקים הרריים" והוכרחו להתייחס כך לעצמם. גם מיעוטים אחרים דוכאו, כמו המיעוט הדתי האלווי  (שאין כל קשר בינם לבין העדה העלווית בסוריה אליה משתייך הנשיא בשאר אל-אסד) והמיעוטים הנוצרים – ארמנים, אשורים ויוונים, אודים מוצלים מרצח העם של 1915-1923, שנאלצו לוותר על רכושם, ולהסתיר את זהותם.

בערוב ימיו של אטאטורק (1938-1937) יצאו הכורדים למרד בשלטון שדיכא אותם. המרד הסתיים במרחץ דמים אכזרי, בו נרצחו בין 10,000 ל-15,000 כורדים ואלווים שהתקוממו נגד ה"טורקיפיקציה" של כורדיסטאן הטורקית, במסגרתה הועברה אוכלוסייה טורקית לדרום-מזרח המדינה שאוכלס ברובו על ידי כורדים ואלווים. דיכוי המרד כלל גם את עקירתם והגלייתם של רבבות כורדים ואלווים. המפלגה הקומוניסטית הטורקית טענה כי מספר הפליטים הכורדים בין 1925 ל-1938 הגיע ל-1.5 מיליון – כ-30% מהאוכלוסייה הכורדית בשנים אלו.

מוסטפא כמאל אטאטורק בבורסה, 1924. (צילום: wikimedia)

לאחר דיכוי המרד ב-1938 ועד 1950 הוטל משטר צבאי על כל היישובים הכורדים והאלווים בדרום-מזרח טורקיה. המילים "כורדיסטאן", ו"כורדי" הוסרו מהמילונים, נאסר השימוש בשפות כורדיות, ושמם של האלווים והכורדים הוחלף בשם "טורקים הרריים". ממשלה חדשה שעלתה לאחר ההפיכה הצבאית בטורקיה ב-1960 הציגה תכנית פיתוח חדשה לדרום ומזרח טורקיה שהגבירה את המתיחות בין הכורדים והאלווים למדינה.

החל מ-1976 סבלה טורקיה מחילופי שלטון תדירים, שלוו באלימות פוליטית. השלטון המעורער, שנדרש להתמודד עם המשבר הכלכלי שיצרה העלייה במחירי הנפט, לא הצליח לרסן את תנועת "הזאבים האפורים" הפשיסטית שביצעה 3,319 התנקשויות, פיגועים ומעשי טבח נגד פעילי שמאל מהמפלגה הקומוניסטית הטורקית. בין 1976 ל-1980 נרצחו לפחות 2,109 אנשי שמאל, ועוד אלפים נפצעו. חברי המפלגה הקומוניסטית הטורקית, מנגד, התנקשו ביותר מ-1,296 אנשים שהיו מזוהים עם "הזאבים האפורים".

הקומוניסטים בטורקיה היו מזוהים מראשית דרכם עם המיעוט הכורדי והמיעוט האלווי, אך בין חברי המפלגה היו גם טורקים חילוניים רבים. מרבית מעשי הטבח התרחשו נגד אלווים וכורדים המזוהים עם השמאל. אז כהיום, הסכסוך הטורקי-כורדי חופף חלקית לסכסוך הדתי-חילוני. מיליוני כורדים, מוסלמים-סונים דתיים, מזוהים דווקא עם הימין, ומנגד טורקים חילוניים המזוהים עם השמאל (חלקם מהעדה האלווית) שותפים לכורדים במאבקם.

הטבח הגדול ביותר באותה התקופה התרחש בעיר מארש (קהרמאנמרש), עיר ארמנית בעברה, שאחרי רצח העם הארמני נותרו בה בעיקר אלווים. ב-19 בדצמבר 1978 התפוצץ מטען חבלה בבית קולנוע, שהיה מזוהה עם הימין העיר. למחרת היום התרחשה פעולת תגמול בבית קפה המזוהה עם השמאל. ב-21 בדצמבר נרצחו שני מורים אלווים חילוניים בידי מתנקש. במסע הלוויה שלהם למחרת התאספו כ-5,000 אלווים. "הזאבים האפורים" הפיצו שמועה בעיר כי לאחר ההלוויה מתכנן ההמון האלווי לפוצץ את המסגד הראשי של העיר ולבצע טבח בכל המוסלמים הדתיים. ב-23 בדצמבר פרץ פוגרום של "הזאבים האפורים" באלווים. יותר ממאה בני העדה נרצחו, כמאתיים בתי מגורים ומאה חנויות הוחרבו ונשרפו. הפוגרום הרעיד את טורקיה והיה אחד הגורמים לתחילת מלחמת האזרחים הכורדית-טורקית.

מארגנים את הכורדים בטורקיה

באותה העת החל להתארגן איגוד פועלים כורדי, בהנהגת עבדוללה אג'לאן. האיגודים המקצועיים היו מחוץ לחוק בטורקיה של אטאטורק, והקמתם הותרה רק בשנות ה-60. אג'לאן וכמה שותפים שלו ביקשו לנצל את החוק החדש המותיר התאגדות ולייסד ארגון פועלים מרקסיסטי, כורדי ואלווי. החבורה המייסדת נסעה לערים הכורדיות הגדולות בדרום טורקיה, כדי לגייס פועלים ואיכרים כורדים לארגון.

בנובמבר 1978 נערכה הוועידה הראשונה של הארגון בעיר ליסה, הסמוכה לאמד (שמה הטורקי: דיארבקיר), בירת כורדיסטאן הטורקית. בוועידה, בה השתתפו 25 אנשים בלבד, הוחלט כי הארגון ייקרא "מפלגת הפועלים הכורדית" (PKK). כבר מתחילת הדרך ה-PKK שילבה בהנהגתה בני מיעוטים נוספים (שאינם כורדים) ונשים. היה זה ארגון פוליטי בלבד ללא זרוע צבאית, אולם כבר מימיו הראשונים הוא נרדף בידי "הזאבים האפורים" ובידי בעלי קרקעות ובעלי מפעלים כורדים שמרנים.  סביר להניח שבאותה העת הם לא שיערו כי PKK תהפוך לתנועת אם של עשרות ארגונים, בטורקיה, סוריה, עיראק, איראן, ואירופה, ואג'לאן למנהיג הכורדי הגדול ביותר.

מראשית דרכה של ה-PKK נבחר אג'לאן לשמש כמזכיר שלה, ובהמשך כנשיא המפלגה. אולם בראיונות איתו נהג תמיד לציין כי זוהי מפלגה דמוקרטית שעורכת בחירות וממנה הנהגה, וכל החלטה מתקבלת על ידי ההנהגה ולא על ידיו. שניים מאחיו הקטנים של אג'לאן הולכים איתו לאורך כל הדרך, האחד בשורות ה-PKK והשני במפלגות פוליטיות המזוהות עם המאבק הכורדי.

ב-12 בספטמבר 1980 התחוללה הפיכה צבאית נוספת בטורקיה. הייתה זו הפיכה אלימה, בסיוע ה-CIA, שבמהלכה נהרגו בטורקיה 181 בני אדם, וכחצי מיליון נאסרו. בשנתיים שלאחר ההפיכה נוהלה טורקיה במשטר צבאי ונאסר כל סוג של התאגדות פוליטית, מה שפגע בבני המיעוטים ובאיגודים המקצועיים באופן זהה. מגמת החלשת איגודי העובדים והמיעוטים המשיכה גם לאחר החזרה לשלטון אזרחי.

תחת החשש כי ייאסרו, גלו מנהיגי ה-PKK  ללבנון ולסוריה. בלבנון התנדבו לראשונה להלחם בשדה הקרב תחת הדגל הסורי, וזאת על מנת לזכות בהגנתו של חאפז אל-אסד, ועל מנת להקים מחנות אימון צבאיים. הם נלחמו בין היתר נגד ישראל במלחמת לבנון הראשונה, וכך רכשו את ניסיונם הראשון בשדה הקרב. כורדים היו עוברים מטורקיה ללבנון (דרך סוריה), מתאמנים וחוזרים.

כך הפך ה-PKK בשנות השמונים מארגון פועלים פוליטי למיליציה סמי-צבאית, המגייסת את אנשיה בטורקיה, ומתאמנת במחנות נסתרים בהרים, בלבנון, סוריה, עיראק וטורקיה. את עיקר מאמצם השקיעו בהתקפת כוחות הביטחון הטורקים באזור כורדיסטן, עד שבשנת 1993 החלה טורקיה במבצע צבאי נגד הכורדים במטרה למגר את ה-PKK.

עבדאללה אוג'לאן מנהיג ה-PKK עם נשים לוחמות במחנה אימונים של המחתרת. 18 ביוני 1998. (Photo by Maher Attar/Sygma via Getty Images)

מראשית ימיה היו חברים ב-PKK גברים ונשים, כורדים, אלווים, טורקים, ערבים, אשורים, לאזים ועוד. אחד המנהיגים המפורסמים כונה "כמאל לאז" והוא נחשב עד היום לאחד ממנהיגי הלאזים (עם קטן בצפון טורקיה) הידועים ביותר במחצית השניה של המאה ה-20. כמאל לאז ערך שביתת רעב בכלא דיארבאקיר עד שמצא את מותו. מייסד-שותף אחר של ה-PKK הוא המוסלמי האלווי מסלום דוגן, אשר הצית את עצמו בכלא דיארבקיר, בימי חג הנוורוז באותה השנה בה מת כמאל לאז באותו הכלא. נומאן אוגור, המייסד של התנועה הגדולה ביותר של אשורים בטורקיה, חתם הסכם ב-1993 עם ה-PKK לפיו התנועות יאבקו יחד עבור כל המיעוטים בטורקיה.   באותה העת הפך ה-PKK להיות תנועה אשורית-כורדית. היעוד להיאבק על עצמאות כורדית השתנה ליעוד חדש – להיאבק נגד כל סוג של דיכוי לאומי-מגדרי ומעמדי.

עד 1999 פינה צבא טורקיה 3,000 כפרים כורדים, שתושביהם נחשבו לתומכי ה-PKK, ועקר מביתם כשני מיליון בני אדם. מרבית הכפרים נהרסו על ידי שופלים בצווים צבאיים, אך חלקם הוצתו, או הופצצו. המאבק האלים גבה את חייהם של לפחות 20,000 בני אדם. בלחץ טורקי הוגדר ה-PKK כארגון טרור על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי. בניגוד למרבית ארגוני הטרור, פעולותיו כוונו אך ורק נגד כוחות הביטחון הטורקיים ולא נגד אזרחים.

מעצר ומהפך בכלא

בשנות התשעים התבססה הנהגת ה-PKK בחבל רוג'בה – כורדיסטן הסורית. הממשלה הטורקית הפעילה לחץ רב על משטר אסד שיפעל נגד ה-PKK, אך זכתה בדרך כלל לסירוב או לכל היותר להבטחות כוזבות. הכל השתנה בשנת 1998, אז חתמו סוריה וטורקיה על שורת הסכמות שעיקרן התחייבות טורקית שלא לסכור את נהר הפרת. סוריה מצידה התחייבה בין היתר לגרש את אג'לאן משטחה. אג'לאן נמלט לרוסיה, ומשם עבר ליוון והמשיך לאיטליה.

בסופו של דבר הוא נעצר ב-15 בפברואר 1999 בניירובי שבקניה, כשיצא משגרירות יוון, על ידי אנשי הביון הטורקי (MIT) וסוכנים אמריקאים מה- CIA. מעצרו הוביל לגל של הפגנות מול שגרירויות טורקיה וישראל – שהואשמה בסיוע מודיעיני שהוביל למעצרו -ברחבי אירופה. באחת ההפגנות האלה מול הקונסוליה הישראלית בברלין, יומיים לאחר המעצר, הסתערו על בניין הקונסוליה עשרות פעילי PKK. לאחר שהמפגינים הצליחו לפרוץ את שורות המשטרה ולהיכנס לבניין הקונסוליה, פתחו כוחות הביטחון הישראלים באש לעבר התוקפים, והרגו שלושה מפגינים, ופצעו שלושה. מאוחר יותר עצרה המשטרה הגרמנית 30 פעילי PKK. התגובה הגרמנית לניסיון הפיגוע הייתה איום על הנתינים הכורדים כי מי שיפגין ללא אישור יגורש מיד לטורקיה. גל ההפגנות דעך, אולם, בעקבות המעצר, תנועת העצמאות הכורדית רק הלכה וגברה.

עבדאללה אוג'לאן מנהיג ה-PKK בבית המשפט בטורקיה. 29 ביוני 1999 (AP Photo/Abdurrahman Antakyali, Anatolia, File)

 

בכלא החל אג'לאן לקרוא הגות אנרכיסטית ופמיניסטית, וכך נחשף לכתביו של מארי בוקצ'ין, אנרכיסט יהודי-אמריקאי שהתגורר בניו יורק והושפע מרעיונותיו של מרטין בובר ומהקיבוץ הישראלי בו התנדב בצעירותו. בכתביו מתאר בוקאצ'ין את האפשרויות הגלומות בהתאגדות אנושית, בחיי שיתוף המבוססים על עבודה עצמית ועל ביטול המעמדות. אג'לאן הושפע עמוקות מרעיונות אלו, בהם מצא כיוונים והשראה לבניית הלאומיות הכורדית שלא בדרך של מאבק אלים.

אג'לאן יצר קשר עם בוקצ'ין דרך עורכי הדין שלו. למרבה הצער, מצב בריאותו של בוקצ'ין לא איפשר לו להיכנס לדיאלוג רציני עם אג'לאן, אבל בוקצ'ין כן הספיק לשלוח את איחוליו שהעם הכורדי יזכה לנוע בהצלחה לכיוןן חברה חופשית.

מארי בוקצ'ין (צילום: Debbie Bookchin/ויקימדיה)

בהשפעת בוקאצי'ן הבין אג'לאן כי הדרך שהוביל, מהפכה מרקסיסטית-לאומית שמטרתה מדינה כורדית סוציאליסטית, לא תוביל בהכרח להתחדשות חברתית אלא דווקא ליצירת אליטות ומעמדות. במקומה, הוא החל לשאוף למהפכה חברתית עמוקה, בה ייווצרו תאים בריאים של חברה שיתופית ומלוכדת. הוא החל לחלום על חברה המבוססת על קהילות שתפניות המונהגת בידי נשים.

להפתעת הכורדים בכל העולם, אג'לאן הכריז במהלך משפטו בשנת 2000 כי איננו מבקש עוד עצמאות מדינית, וכי תנועתו לא תתקוף יותר את הטורקים. במקום זאת, דרש אג'לאן מאנשיו שיתרגמו את הכתבים של בוקצ'ין לכורדית, וייסדו תנועות נוער ותנועות נשים של כורדים ואלווים.

לאחר שהכריז כי הכורדים אינם צריכים להיאבק על מדינה עצמאית אלא להיות חלק מטורקיה, הסביר זאת אג'לאן כך: "איגודים אזוריים של ניהול עצמי יידרשו כדי לאפשר את בנייתה של רשת שתחבר בין ארגונים ומוסדות קהילתיים, רשת שתהווה לפיכך 'מנגנון פוליטי לא-מדיני'".

בעקבות קריאתו של אג'לאן הניחו מרבית חברי ה-PKK את נשקם, אולם חלק מבכירי התנועה חשו נבגדים ועזבו אותה. לדידם, אג'לאן עבר לעסוק ברעיונות רוחניים וזנח את מאבק העצמאות הכורדי. אך אג'לאן לא ויתר. הוא השפיע על נשים ובני נוער רבים שנשאו את המהפכה של רוג'בה על גבם בעשור שלאחר מכן.

דיאלוג דמוקרטי במקום לחימה

אג'לאן נידון למוות בבית המשפט, אולם גזר דינו הומתק למאסר עולם לאחר שעונש המוות בוטל בטורקיה באוגוסט 2002. בשנת 2004 הפסקת האש עליה הכריז אג'לאן הגיע לסופה לאחר פשיטות מרובות של הכוחות הטורקיים על בסיסים של ה-PKK. בספטמבר 2006 פרסם עורך הדין של אג'לאן הודעה מטעמו, הקוראת ל-PKK להכריז על הפסקת אש ולפעול להשכנת שלום עם טורקיה. בהודעת אג'לאן נכתב: "אל ל-PKK להשתמש בנשק אלא אם יותקף במטרה להשמידו", וכן "חשוב מאוד לבנות איחוד דמוקרטי בין טורקים לכורדים. עם התהליך הזה תיפתח גם הדרך לדיאלוג דמוקרטי".

בעקבות הכרזתו של אג'לאן התפלג ה-PKK לזרמים שונים. שניים מהזרמים האלימים במיוחד מפעילים פיגועי התאבדות, אחד בשם "ניצי החופש הכורדים" (TAK) והשני עדין נושא את השם PKK, ארגונים אלה מניפים בגאון את תמונתו של אג'לאן אף על פי שאג'לאן התנער מהם. אחד הזרמים החמושים שמר על קשרים הדוקים עם חיזבאללה ונקשר גם לאיראן. בשל עברו של אג'לאן במלחמת לבנון הראשונה ובשל הקשרים של כמה אנשים המזדהים עם דגליו נוהגים לתפוס בישראל את נועת ה-PKK כבת ברית של חיזבאללה, אולם לא כך הדבר. מדובר בזרם זניח של טרוריסטים כורדים שהוקאו מהתנועה המרכזית של אג'אלן.

מפגינים כורדים נושאים דגלים עם פרצופו של מנהיגם הכלוא, עבדוללה אג'לאן, בדרישה מממשלת טורקיה תשחרר אותו ממאסר באופן מידי. (צילום: Tinxi / Shutterstock.com).

תומכי אג'לאן בטורקיה ששמעו לקריאותיו הקימו ב-2008 את "המפלגה הדמוקרטית האזורית"  (BDP) שהיא המפלגה החזקה ביותר בערים ובמחוזות של כורדיסטן הטורקית. עשרות ראשי וראשות ערים בטורקיה חברים במפלגה זו. בכל המוסדות של מפלגה זו מופעל העקרון שהגה בוקאצ'ין לפיו יש ייצוג שווה לגברים ונשים, ייצוג הולם לבני מיעוטים והנהגה משותפת של גבר ואשה. בעשרות מערי טורקיה יש ראש וראשת עיר שמכהנים זה לצד זו. ברמה הארצית חברה מפלגה זו למפלגות שמאל נוספות והקימו יחד ב-2012 את "מפלגת העמים הדמוקרטית" (HDP) שהיא המפלגה ה-3 בגודלה בפרלמנט הטורקי. בשנים האחרונות, ראש וראשת המפלגה, מרצים מאסר בגין "סיוע לגורמי טרור" בגלל קשריהם לתנועתו של אג'לאן. תמונתו של אג'לאן תלויה במשרדיהם של חברי המפלגה והם רואים עצמם כממשיכי דרכו החדשה – שינוי ללא אלימות. בשנת 2003 הקימו חברי תנועת הפועלות הכורדית ששהו בסוריה את "המפלגה הדמוקרטית המאוחדת" (PYD) שפעלה במחתרת.  בשנים שעברו מאז נאסרו חברי מפלגה רבים. חלקם עונו ואף הוצאו להורג על ידי שלטונו של בשאר אל-אסד. עם זאת, מפלגת הפועלים גדלה להיות המפלגה הכורדית הגדולה והחזקה בסוריה, וכאשר הגיעה מלחמת אזרחים, היא הייתה הגוף הכשיר ביותר לכינון העצמאות ברוג'בה.

לוחמות כורדיות בא- רקה (צילום: Kurdishstruggle / flickr).

ברוג'בה וכורדיסטן הטורקית ממלאות הנשים תפקיד מנהיגותי חסר תקדים במאבקים מסוג זה. "שחרור האשה משמעו שחרור החברה הכורדית" כתב אג'לאן באחד המכתבים שפרסם מהכלא, מה שמסמל את השינוי האידאולוגי שעבר גם בתחום זה. על פי תורתו של אג'לאן, הנשים הן המעמד המנוצל והמדוכא ביותר בחברה ועל כן שחרור החברה מכבליה הקפיטליסטים יכול להתפתח רק באמצעות שחרור הנשים. הנשים, לתפיסתו, הן המעמד שיביא את המהפכה.

אג'לאן הציב את שחרור האישה כיעד מרכזי. במהלך מאסרו הוא פרסם ספר בשם 'לשחרר את החיים: מהפכת הנשים' (את גירסתו באנגלית ניתן לקרוא כאן).

הספר נפתח כך: "שאלת שחרור האישה עוררה בי סקרנות במשך כל חיי. בהתחלה ראיתי את השעבוד של נשים במזרח התיכון, ובאופן כללי, כפועל יוצא של התרבות הפיאודליה. אולם לאחר שנים רבות של התנסות מהפכנית ומחקר הגעתי למסקנה שהבעיה היא הרבה יותר עמוקה. ההיסטוריה בת 5,000 השנים של הציוויליזציה היא למעשה ההיסטוריה של השעבוד של הנשים. כתוצאה מכך, שחרור האישה יושג רק באמצעות מאבק יסודי נגד מערכות השלטון."

"המאה הנוכחית היא המאה בה תתפרצנה שאיפות הנשים לשחרור האשה", ממשיך אג'לאן, "לכן, יש לייסד ולפתח מוסדות אוטונומיים לנשים במשך מאה שנה. יש צורך במפלגות לשחרור הנשים. כמו כן, יש ליצור קומונות אידאולוגיות, פוליטיות וכלכליות, המבוססות על שחרור האישה, התאגדויות של נשים ולמען נשים."

במהלך שנות המאבק הכורדי לאוטונומיה דמוקרטית ברוג'בה צמחה תנועת נשים חזקה. תנועה זו פועלת על מנת לחסל את השוביניזם, המיננות והמיזוגיניה בחברה הכורדית. היא עושה זאת על ידי חינוך בלתי פורמאלי, השתתפות נשים בכל תחומי החברה והכלכלה, כולל הצבא, התארגנות נשים, וייצוג פוליטי בכל דרגי קבלת ההחלטות. אג'לאן תבע גם את המושג "ג'נאולוגיה" – מדעי שחרור האישה, תחום שנחקר ונלמד באקדמיות ברוג'בה ונתמך גם על ידי חוקרות פמיניסטיות בעולם.

שחרור הנשים ושחרור החברה נעשה בין היתר באמצעות חינוך בלתי פורמאלי, אינטר-דיסציפלינארי, שהתוכן המרכזי בו הוא מדעי האשה. חינוך זה מתפתח באקדמיות של רוג'בה ועובר גם בתנועות הנוער, בארגוני הנשים, בצבא ובמשטרה. כל שוטר, לדוגמה, עובר סמינר של שבועיים בנושא זה לפני שהוא זוכה לאחוז בנשק.

"המאבק לשחרור האשה כאן איננו חדש, הוא מתנהל כבר שלושים שנה, מאז שעבדוללה אג'לאן התחיל לספר לנו על הזכויות שלנו", אמרה לוחמת כורדית שהתראיינה בטלויזיה המקומית. ואכן, ההנהגה הנשית החלה עוד מראשית ה-PKK. סאקין קאנסיז  הייתה ממייסדי ה-PKK, נחשבת לראשונת הלוחמות הכורדיות וסמל שנעוץ חזק במסורת הכורדית המחתרתית, היא נרצחה בפריז ב-2013 יחד עם שתי שותפות צעירות ממנה. לאחר הרצח שלה הצטרפו אלפי נשים ל"יחידות להגנת הנשים" (YPJ) שפעלו בסוריה נגד דאעש. משם נפוץ הסמל של נשים כורדיות לוחמות, סמל מוכר שמאחוריו מסתתר סיפור גדול.