"היום התבשרנו על דבר טוב שקרה לעם ישראל", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת בנובמבר 2017, "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת כל שנה את מדד האי-שוויון במדינת ישראל. את הפערים בין עשירים לעניים – זה מדד האי-שוויון, מדד בינלאומי. השנה פורסם שהמדד הזה, שנקרא מדד ג'יני, הוא הנמוך ביותר בישראל מאז שנת 2001". נתניהו הוסיף עקיצה לעבר מבקרי המדיניות החברתית הכלכלית שלו: "כל שנה זה יורד, ולמה זה יורד? בניגוד גמור לטענה שלכם, ועם זה קשה לכם להתווכח. הנה העובדות טופחות לכם על הפנים – הפערים במדינת ישראל בחברה הישראלית הולכים ומצטמצמים שנה אחרי שנה".

נתניהו לא ממציא. מדד ג'יני, שהוא מדד אי השוויון המקובל, אכן יורד בישראל החל משנת 2011, ואלו חדשות טובות. מבקריו משמאל מציינים שחלק גדול מהירידה הזו לא קרה בגלל מדיניות נתניהו אלא כתוצאה ממהלכים שהובילו גופים אחרים, כגון מאבק ההסתדרות וארגונים חברתיים להעלאת שכר המינימום – אבל התוצאה היא זהה: פערי ההכנסה הצטמצמו, ואלו חדשות טובות.

אלא שהמדד המקובל לאי השוויון נותן רק תמונה חלקית של מצב אי השוויון. בעוד מדד ג'יני מודד את הפערים ברמות ההכנסה, או במילים אחרות את הכסף שנכנס לחשבון שלנו כל חודש, הוא לא מודד הוא את הפערים בעושר של אזרחי המדינה – או במילים אחרות, את הפערים בשווי הנכסים בין אזרחי מדינת ישראל.

ההבדל בין השנים עשוי להיות מבלבל, אבל הוא חשוב מאד להבנת רמות אי השוויון הכלכלי חברתי האמיתיות בחברה שלנו. במרבית המדינות, ועל פי ההערכות הקיימות בישראל, אי השוויון בנכסים נוטה להיות גדול בהרבה מאי השוויון בהכנסות. מדובר למעשה באי שוויון שלא קיימים לגביו נתונים, ואפשר רק להעריך את מימדיו. מאחר שבישראל לא קיימת כל דרישה לרשום נכסים, ולא נעשה כל ניסיון לבדוק מהם רמות אי השוויון בבעלות על נכסים.

אז מה ההבדל בין הכנסה לעושר?

ההבדלים בין הכנסות לעושר עלולים לבלבל, אבל יש ביניהם הבדל משמעותי. ההכנסה היא למעשה התזרים של משק בית. במילים אחרות, ההכנסה היא כל כמות הכסף שנכנס בחודש מעבודה או ממקורות אחרים. תלוש המשכורת, למשל, מהווה את מקור ההכנסה העיקרי של מרבית משקי הבית בישראל. בחלק ממשקי הבית נוספים על המשכורות הכנסות נוספות – קצבאות למשל, או הכנסות שמקורן בבעלות על הון. שכר דירה שמשולם לבעל הבית, או רווחים של בעל חברה כזו או אחרת נחשבים גם הם בהכנסה.

לעומת זאת, העושר- או סך הנכסים של משק הבית, אינם הכנסה. העושר נמדד כהפרש בין הנכסים של משק הבית לחובות. נכס הוא כל מוצר עם שווי בשוק. למשל, דירה, מכונית ומניות כולם נחשבים לנכסים. העושר של משק בית מחושב בכך שמחסירים משווי כלל הנכסים את גודל החובות.

צילום אויר של ארסוף (צילום: משה שי / פלאש 90).

לכן, מדד אי השוויון בהכנסות מראה רק תמונה חלקית של רמות אי השוויון האמיתיות בין משקי הבית בישראל. גם אם הפער בין בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר ובעלי ההכנסה הנמוכה ביותר הולך ומצטמצם, הירידה אינה בהכרח מעידה על צמצום בפער העושר. מן הסתם שמשק בית שמחזיק בנכסים רבים- למשל שלוש דירות, מספר רכבים, פיקדון שמן בבנק ומניות במספר חברות, נמצא בפער כלכלי גדול ממשק בית ללא נכסים כלל.

מגדלי אקירוב בצפון תל אביב (צילום: גילי יערי / פלאש 90).

בישראל אין רישום הון, ומעולם לא היה, במקומות אחרים זה אחרת

היות ומדובר בנתון קריטי להבנת רמות אי השוויון בחברה הישראלית, סביר היה להניח שהמדינה תאסוף את הנתונים ותעקוב אחריהם, כדי להבטיח שהמדיניות הכלכלית שלה מביאה לצמצום הפערים בין אזרחיה. אך בניגוד למדינות אחרות, בישראל לא קיים כל נתון שמעיד על רמות אי השוויון בעושר, ולא ניתן לבדוק מהן המגמות בנושא הזה. במילים פשוטות, איש במדינת ישראל לא יודע מהי התפלגות שווי הנכסים שמוחזקים בידי הציבור. ניתן רק להעריך שרמות אי השוויון בעושר בישראל נמצאות ברמה גבוהה בהרבה ממה שאנחנו חושבים, ולנו אין שמץ של מושג לגבי זה.

כדי לדעת מהי רמת אי השוויון בעושר, המדינה צריכה לאסוף נתונים לגבי הנכסים של אזרחיה, בדומה לאיסוף נתונים על הכנסות. הדרך המרכזית שבה נאספים הנתונים על רמות ההכנסה של אזרחי מדינת ישראל היא באמצעות מערכת המס: מכיוון שעל פי חוק, כל אזרח נדרש לשלם מס על ההכנסה החודשית שלו, הוא נדרש לדווח למדינה את גובה המשכורת. כך, מדינת ישראל מסוגלת לעקוב אחרי ההתפתחויות ברמות אי השוויון בהכנסות. לכך מתווספים מנגנונים נוספים כמו סקרים שמבצעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בהם נשאל מדגם של משקי בית על הכנסותיו והוצאותיו, וכך ניתן לקבל נתונים משלימים מהשטח על הכנסות שאינן מדווחות לרשויות המס. בפועל, מדד ג'יני בישראל מבוסס על סקר הכנסות משקי הבית של הלמ"ס ולא על נתוני רשות המסים.

אלא שבנוגע לעושר, המצב שונה לחלוטין. כיום, אין בישראל שום חובה לדווח על נכסים למדינה. כל אזרח יכול להחזיק פקדונות ענק, חברות שלמות, מניות ומכשירים פיננסיים אחרים – מבלי שהמדינה תהיה מודעת לבעלות שלו עליהם.

במרבית מדינות ה-OECD נהוגות דרכים שונות למדוד את רמות העושר של אזרחיהן. במדינות כמו צרפת, איטליה וספרד קיים מס שנתי נמוך על כל אחזקת נכסים מעל לשווי מסוים. כך, אזרחי אותה המדינה מחויבים לדווח על שווי נכסיהם, בדומה להכנסה. במספר מדינות אחרות קיים מס עזבון, שבו ממסה המדינה את הנכסים בירושה, ושקלול נתוני העזבונות מאפשרים להעריך את היקף העושר של האזרחים והתפלגותו. ישנן גם מדינות בהן מתבצעות הערכות באמצעות סקרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הקושי בסקרים אלו הוא דגימת העשירים ביותר, קבוצה מאוד מצומצמת שיש לה אינטרס ברור שלא לשתף במידע לגבי נכסיה.

בישראל לא קיים מס על נכסים, ולא קיימת מערכת מסודרת של איסוף נתונים לגבי העושר. "החסר העיקרי בנתונים הסטטיסטיים של ישראל הוא בשוק ההון. משבר הולך ומשבר בא, ולנו אין נתונים. אין גם נתוני התפלגות רכוש במדינת ישראל. ברוב מדינות ה-OECD יש נתוני הון, כמה ואיך נראית התפלגות ההון בעשירונים, כמה מניות, אג"ח וכו'" אמר על כך בעבר בראיון לעיתון "גלובס" פרופ' שלמה יצחקי, מי שהיה הסטטיסטיקן הלאומי (העומד בראש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) עד לשנת 2012.

"הנגיד אמר לי 'אל תבדוק את שוק ההון'" הוסיף יצחקי כשנשאר מדוע הלמ"ס לא ניסה לאסוף נתונים מהסוג הזה בעבר. "כי מעדיפים שלא יהיו נתונים. יותר נוח שאין נתונים" הוא אמר.

(מתוך המחקר: "אי-שוויון בישראל: כיצד מתחלק העושר?" / מאור מילגרום וגלעד בר לבב, המכון לרפורמות מבניות 2015)

 

בעייה דומה קיימת גם בארה"ב, שם דווקא קיימות הערכות לגבי חלוקת העושר במדינה. שם, אי השוויון בהכנסות אמנם נמצא ברמה גבוהה עוד יותר מישראל, אבל הפערים בעושר הם עצומים. על פי ההערכות רק 1% מהאוכלוסיה בארה"ב מחזיקה בכ-40% מכל העושר במדינה, ו-10% העשירים ביותר מחזיקים בכ-75% מכלל העושר.

לפני מספר שבועות הגישה הסנטורית הדמוקרטית אליזבת' וורן הצעת חוק למיסוי הון שמטרתו להקטין את הפערים בעושר. כותבי ההצעה, הכלכלנים עמנואל סאז וגבריאל זוקמן, הם מומחים בינלאומיים באי שוויון כלכלי ומדיניות למיגורו שעבדו בעבר יחד עם הכלכלן הצרפתי המפורסם תומאס פיקטי. מדובר בהצעה שלטענת וורן תשפיע על 0.1% המשפחות האמריקאיות העשירות ביותר בלבד. על פי ההצעה, הון בשווי גדול יותר מ-50 מיליון דולר ימוסה ב-2% בשנה, בעוד הון גדול ממיליארד דולר ימוסה ב-3%. כדי למנוע תופעת "בריחת הון" בעקבות המיסוי מציעה וורן מס של 40% על כל סכום הון מעל 50 מיליון דולר שיצא מארה"ב.

בשיחה עם דבר ראשון, מסביר סאז את החשיבות שבמעקב אחרי נתוני אי השוויון בעושר. "דמוקרטיות הופכות למעשה לאוליגרכיות כשהעושר הופך להיות מרוכז בידיים מעטות מדי. מס פרוגרסיבי על העושר הוא הכלי הישיר והיעיל ביותר שיש בידי המדינה למנוע עלייה ברמות אי השוויון בעושר" הוא אומר.

"מס על ההון הוא דרך יעילה ביותר למדוד אי שוויון בעושר, ובייחוד בחלקים העשירים ביותר בחברה. לפני ייסודה של מערכת מס ההכנסה המודרנית לפני מאה שנים לא היו בידינו הנתונים למדוד את רמות אי השוויון בהכנסות. הנתונים שיצרה מערכת המיסוי הם למעשה מה שמאפשר לנו למדוד את רמות אי השוויון ואת השינויים בהם לאורך השנים".

הערכות על רמות אי השוויון

על אף החוסר בנתונים, נעשו מספר ניסיונות בעבר למדוד את אי השוויון בעושר בישראל. בשנת 2015 פרסם המכון לרפורמות מבניות מחקר על בסיס סקר שערך בשילוב עם הערכות שונות של רמות ההון של האנשים העשירים ביותר בניסיון לאמוד את רמות אי השוויון בעושר בישראל. על פי אותו סקר, אי השוויון בעושר בישראל גדול משמעותית מאי השוויון בהכנסות. "בעוד שהעשירון העליון מחזיק ב-27% מתוך ההכנסה הלאומית, יש בידיו 51% מהעושר", כתבו החוקרים.

(מתוך המחקר: "אי-שוויון בישראל: כיצד מתחלק העושר?" / מאור מילגרום וגלעד בר לבב, המכון לרפורמות מבניות 2015)

המחקר העריך גם את שיעור העושר של העשירים ביותר בישראל באמצעות 'רשימת 500 העשירים בישראל' שפרסם העיתון The Marker וכללה הערכת שווי לכל אחד מעשירי ישראל. על פי החוקרים, כמעט רבע מסך העושר במדינת ישראל מוחזק בידי המאיון העליון. "חלק משמעותי מהעושר מרוכז במאיון העליון. המאיון העליון של משקי הבית העשירים ביותר מחזיק ב-22.5% מהעושר הלאומי, נתח השווה לחלקם של שבעת העשירונים התחתונים".

כותבי המחקר גם מוסיפים מושג שבדרך כלל נעדר מהשיח הציבורי בנושא אי השוויון- "עוני נכסי". על פי ההגדרה, משק בית שמחזיק בנכסים בעלי שווי נמוך ממחירו של שלושה חודשי קיום לפי סל צריכה מינימלי. על פי היגיון זה, משק בית בעל נכסים יוכל להמשיך להתקיים גם במידה וכושר ההשתכרות של המפרנסים נפגע. עם זאת, משק בית נמצא בעוני נכסי במידה ושווי הנכסים שלו לא עולה על מחיר הקיום הבסיסי של שלושה חודשים.

כותבי הדו"ח מסיקים כי למעשה, כשלוקחים בחשבון את הפערים בעושר מדד אי השוויון עולה באופן משמעותי. לעומת מדד ג'יני של 0.36 בשנת 2015, מעריכים כותבי הדו"ח כי מדד ג'יני לאי שוויון בעושר עומד על רמה של כ-0.66.

בנוסף, כותבים החוקרים כי הישראלים העשירים ביותר נוטים להחזיק נכסים פיננסיים בשיעור גבוה בהרבה מנכסים ריאליים כמו דירות. למעשה, מרבית העושר של הישראלי העשירים ביותר נובע דווקא מבעלות על נכסים פיננסיים- פיקדונות גדולים, מניות, אג"ח וכד'.

(מתוך המחקר: "אי-שוויון בישראל: כיצד מתחלק העושר?" / מאור מילגרום וגלעד בר לבב, המכון לרפורמות מבניות 2015)

כך, בהשוואה למידות מפותחות אחרות ישראל מדורגת בין המדינות בעלות רמות אי השוויון הגבוה ביותר. לעומת מדד ג'יני שממקם את ישראל במקום ה-9 מתוך 19 המדינות הנמדדות, בדיקת אי השוויון בעושר העלאה שישראל קרובה יותר למקום השישי. אבל כאמור, אין נתונים רשמיים, אז זו רק הערכה. כל עוד לא יהיו, באלפיון העליון יוכלו לנשום לרווחה.