חנות מיושנת מציגה בחלון הראווה לבנים חושניים באדום ושחור. בפתח, עומדת ומעשנת מוכרת בוואנזי ורוד, דרקון ורוד וצמרירי נושף סילוני עשן.

גבר שחור נוסע על אופניים חשמליים, סל עמוס קניות מאחוריו, בין חסה ובטטה זר פרחים מבצבץ, במרכזו לב מבריק מפלסטיק.

כמה דוכני פרחים פתוחים עד שעה מאוחרת מהרגיל.

אני עומדת בתחנת אוטובוס. ניגש אדם המציע לממכר ורדים אדומים עטופים בצלופן, מושיט ומציג את הורד הבודד. אני קולטת שהוא חושב שפלוני העומד לידי ואני, זוג. עד עכשיו לא שמתי לב שפלוני בכלל שם. הוא מציע לו לקנות לי ורד, אך פלוני ואני מנידים לשלילה, מסתכלים זו אל זה ומחייכים במבוכה. נכון, לא מכירים. אבל אולי עכשיו כבר כן מכירים. נחמד אם פלוני היה קונה לי ורד, ולא היינו מאכזבים כך את המוכר. הייתה זו מחווה יפה ליום האהבה.

מתהלכת ברחוב, לידי צועד בחור נאה עם כלב. אני מביטה בו לסירוגין, לא רוצה שיראה שאני מסתכלת. וקצת גם כן רוצה, אז לא מקפידה על חשאיות מוחלטת. כשמסיטה מבטי ממנו, אני מקווה שהוא מסתכל עלי ולא יודעת. אנחנו שומרים על אותו קצב הליכה. אני מאטה מעט כדי לבדוק אותו, הוא מאט גם. או שאני מדמיינת? מה אם היה פונה אלי לפתע ואומר לי: "אנחנו לא מכירים, אבל הייתי חייב לפנות אליך. הייתה לי הרגשה שאם נמשיך ללכת כל אחת לכיוון שלו לא ניפגש עוד אף פעם ואני מפספס את ההזדמנות לאהבת חיי."

אולי הוא נשוי, אולי הומו, אולי משוגע ואולי רוצח שהשתחרר מהכלא לפני שבועיים. אולי הוא האדם הכי משעמם בעולם. אולי בעל ריח פה מזעזע, אולי תומך בעונש מוות. לא יודעת. רק יודעת שעכשיו אני מריצה בראש סצנה רומנטית שלא הייתה מביישת סרט הוליוודי וזה גורם לי לחייך מבפנים. ליתר דיוק, זו סצנה ממחזמר, כשכל המוכרים בחנויות יוצאים ורוקדים איתנו מלווים בכל הפיצ'יפקס של ולנטיינס דיי, החל בכריות עם תמונה מודפסת וכלה בזרי ורדים אדומים מדם.

תמיד הייתה בי אמביוולנטיות כלפי ולנטיינס דיי. מצד אחד – וזה הצד הדומיננטי – לא מתחברת לזה. זה יום של נוצרים! יש שמועות על זה שוולנטינוס הקדוש הזה שהשיא זוגות בסתר בניגוד לחוק לא היה חובב יהודים גדול. אני בטוחה ששמעתם על זה. לא בדקתי את זה לעומק, מודה. בנוסף, משהו באופי שלי הקצת, אבל ממש קצת ציני, לא מתחבר לזה. למה צריך יום דביק כזה שמקדש את הזוגיות וה"רומנטיקה"? איכס. אני הרבה יותר מתוחכמת מזה.

ואילו מהצד השני, אי שם במרתפי האישיות המודחקת במודע שלי, אני מעוניינת שכל הזדמנות, דביקה ונוצרית ככל שתהיה, תהיה עילה להרעיף עלי פרחים, שוקולדים ומילות אהבה. לילית האוהבת רומנטיקה סליזית רוצה שהמוני גברים, נץ וכל האהובים והאהובות האמתיים והמדומיינים שלה ישלחו לה זרי פרחים ביום הזה. כי אם אפשר להיות מחוזרת, אז למה לא?

ושוב עולה לילית הרציונלית ושואלת: בעצם למה צריך יום מיוחד כדי לציין את יום האהבה? הרי כל יום הוא יום האהבה, לא? יאללה אוהבים אותך, תתקדמי.

ובכן, מספר נושאים מתגלים מתוך המחשבות הללו.
האחד – אני מגלה שיש לי צורך להיות מחוזרת.
השני – עולה בי התהיה – את מי אני אוהבת? וכלפי מי אני רוצה להביע אהבה? אהבה מכל סוג, ובתוכה אהבה רומנטית. היום ובכלל. איך נעים לי להביע אהבה, ואיך נעים לי שמביעים אהבה כלפי? לכאורה עניין פשוט, לא? כנראה שלא כל כך.

ומכאן צצה תהיה נוספת – מהי אהבה "רומנטית"? (ואולי כולם מבינים ורק אני לא עד הסוף מבינה?) והאם יש אהבה בינה ובין אהבה "רגילה"? ואולי זה הכל אותו חומר ופשוט אהבה זו אהבה זו אהבה?

מוצאת את עצמי כותבת אהבה ואהבה ויום האהבה, ופתאום המילה הזאת נהיית לגמרי לא מובנת. כל כך לא מובנת עד שהרשומה אחרה להתפרסם, כי לא הצלחתי לסיים אותה עד יום שישי כהרגלי בקודש.

אהבה…. א-ה-ב-ה… המילה מתנגנת בראשי והיא מתפשטת מכל משמעות, מתפרקת ומאבדת קונטקסט, כמו גז. אני חוזרת בדמיוני לכיתה ח', מציירת לבבות על השולחן וביומן, אוהבת נער מחוצ'קן שלא השיב לי אהבה… אינספור שירי אהבה מתנגנים בראשי ואני קולטת שבעצם כולם מתעסקים באותו הדבר. מה זה אהבה, למה זה משגע לנו את החיים, ומה עושים עם כל האנרגיה והרגשות שזה מייצר: שמחה, פחד, עצב, כעס, התרגשות ועוד ועוד ועוד. במיוחד כשזה לא הדדי, זו צרה צרורה.

אז אהבה זו דאגה? אהבה זו משיכה? אהבה זה לרצות את טובתו של האחר? אהבה היא נתינה? אהבה היא השתוקקות? אהבה היא פחד לאבד? אהבה היא פחד? אהבה היא המחשבה שאת.ה האדם הכי נפלא בעולם? שנועדנו זה לזו? אהבה זה לרצות את זה לנצח?

מרוב מחשבות על אהבה נהייתי עצובה, כי אני חושבת שאולי אני לא מבינה. לפעמים אני חושבת שאני מלאת אהבה, ולפעמים אני חושבת שלבי קר ואני "לא מספיק" אוהבת. לפעמים חושבת שאני או אוהבת או מאוהבת. בעודי כותבת אני קולטת כמה שיפוטיות יש לי על האופן שבו אני אוהבת ומאוהבת ומתאהבת, או על מה שאני חושבת על מה זו אהבה, או מה אני יודעת ולא יודעת עליה.

אני כואבת את הלב הפתוח-סגור-פתוח שלי, שבכל רגע מממש ולא מממש המון אהבה שנמצאת סביבי בשפע. אני חיה ב-FOMO של אהבה. מפחדת לפספס את כל האהבה שעוד יכולה להיות לי. אולי הכל מתנקז לכך שאהבה היא בעצם חוסר שליטה. חוסר ידיעה. הסכמה להיות עם מישהו.י בנהר המשוגע הזה שהוא החיים. אולי לרגע, אולי לרגע ארוך מהצפוי.

ואם לרגע נעזוב את כל הסיבוך הזה. האהבה היא משהו שנמצא. היא משהו שיש. היא מצב תודעה שאני יכולה להיות בו כל הזמן. היא מעגל אינסופי של נתינה וקבלה והתרחבות של הלב. שמחה בנוכחותו של אדם אחר בחיי. יכולת להכיל בתוכי עוד ועוד, בלי להרגיש שאני נעלמת. להיחשף, וגם להיפגע. ולהתקרב. להפגיש עוד חלקים שלי עם עוד חלקים שלך.

יום האהבה
אני חוצבת דרך מסך של חוסר השראה
דרך נהר של נזלת

אני חשה מכונסת
הגרון כואב ואני רוצה להיות חושנית ונחשקת
ממש היום
גם היום
כבכל יום
ובסוף – כוס תה במיטה, מבט בעיניים, הרגשה בבטן. נשימה. להיפגש עם חברים. לקלוט שיש מולך אדם מלא שאת רק חושבת שאת מכירה אותו, והוא אינספור שבילים לא מוכרים. עוד יום של אהבה. אהבה לעצמי. אהבה לחיים. אהבה אליך, אהבה נקודה.

כן, אני יודעת שזה קלישאתי. אני מלאת הודיה על כל האהבה שיש לי בחיי. אולי זה השיעור של היום הזה, ללכת להגיד לכל מי שאני אוהבת אותו שאני אוהבת. גם אם זה באיחור של יומיים, וגם אם ולנטיינס בכלל לא מעניין אותי. זה רק עוד יום שאפשר לקבל ולתת אהבה.

אתחיל בעצמי: לילית, את אהובה ואוהבת.
כדאי לכם לנסות את זה גם.