דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת י"ט בתשרי תשפ"ב 25.09.21
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

קלוד קאהון - דיוקן עצמי

יהודי, לסבית, סוריאליסט, לוחמת אנטי-פאשיסטית. כל אלו מתארים את קלוד קאהון. אמן.ית השבוע שלנו, שבשל יחסו.ה למגדר, הפוסט ייכתב בשפה לא ממוגדרת ככל שהעברית מאפשרת.

קאהון נולד.ה ב-1894 במערב צרפת בשם לוסי רנה מתילדה שוואב, למשפחה יהודית אינטלקטואלית. אימו.ה, מארי אנטואנט קורבאביס, סבלה ממחלת נפש, ולכן קאהון גדל.ה אצל סבתו, מתילדה קאהון. אביו.ה, מרסל שוואב, היה עיתונאי בזמן משפט דרייפוס, וביום ההולדת השביעי של קאהון אמר לו.ה שהוא מצטער שהביא אותו.ה לעולם הזה, עולם של אנטישמיות הולכת וגואה. קאהון סבל.ה כל ילדותו.ה מבריונות והצקות, והועבר.ה ללמוד בבית ספר פרטי באנגליה. הוא.י תיאר.ה את החינוך שקיבל.ה שם כמתנגד לשמרנות דתית מכל סוג, ותיאר.ה את שנות התבגרות.ה כ"המאמץ להרוויח שחרור מציפיות". בגיל 14 פגש.ה את סוזן מלהרב, לימים מרסל מור, חברה, מאהבת ושותפה ליצירה. קאהון מתאר.ת את המפגש הזה ביניהם כמכת ברק, סוג של אהבה ממבט ראשון אם תרצו, והן הפכו קרובות מאוד.

מה אתם רוצים ממני?, קלוד קאהון, 1928

לאחר מותה של מארי, אימו.ה של קאהון, אביו.ה התחתן עם אימה של מור, וכך למעשה הן הפכו אחיות חורגות, וגרו יחד תחת אותה קורת גג, מה שרק העמיק את הקשר הרומנטי ביניהן, ואף סיפק לו סיפור כיסוי די מוצלח.

בשנות ה-20 הן עברו יחד לפריז והחלו לכתוב, לצלם, לפסל וליצור יחד. בשנים האלה פריז הייתה בירת האומנות העולמית, אמנים מכל העולם הגיעו כדי להתגורר וליצור בה. קאהון ומור פגשו אמנים רבים והתחברו באופן אך טבעי לחוג הסוריאליסטי, שעסק רבות במודחק, בעולמות החלום, ופריצת גבולות השמרנות. למרות השקפותיהם החדשניות לאותה תקופה, גם בקרב הסוריאליסטים קהאון נחשב.ה עוף מוזר. בשנים אלו כתב.ה לפחות עשרה מאמרים בנושאי מגדר, והגדיר.ה את עצמה כבעל.ת מגדר "נייטרלי", מה שהיום יכונה כ"א-בינארי". זה גם מסביר את הבחירה בשם "קלוד", שכן זה אחד השמות היחידים בצרפתית שהם ניטרליים מבחינה מגדרית. רבים טועים וכותבים עליו.ה כגבר טרנסג'נדר או כאישה, אך קאהון אמר.ה בעצמו.ה: "ערבבו את הקלפים. גברי? נשי? זה תלוי בסיטואציה. 'נייטרלי' זה המגדר היחיד שאי פעם התאים לי".

דיוקן עצמי, קלוד קאהון, 1928

בשנת 1925 פרסם.ה מאמר בשם "גיבורות", על נשים מעוררות השראה מהתנ"ך ומהמיתולוגיה, ביניהן יהודית, חווה, דלילה, הלנה וסאפפו. באותן שנים קאהון החל.ה להתנסות בצילום ובפוטומונטאז', כאשר הנושאים המרכזיים של יצירתו.ה היו זהות ומגדר. הוא.י גילח.ה את ראשו.ה, ויצר.ה סדרת תצלומים, דיוקנאות עצמיים, בהן מוצגים רק הראש והכתפיים, ללא הגוף, כדי להתנקות מכל סממן מגדרי. לרוב בתצלומים אלו הוא.י מישיר.ה מבט אל הצופה, במחאה על המבט הצרכני על נשים ביצירות אומנות, גם ובעיקר אצל האמנים הסוריאליסטים.

בסדרה אחרת בשם "אני באימון, אל תנשקו אותי", קאהון לבוש.ה בבגדי מרים משקולות, ועם חולצה דקה בהירה, עם פטמות ״גבריות״ מודבקות עליה, עם הכיתוב: "I am in training, don't kiss me". יש בתמונה הזו מאפיינים גבריים ונשיים ברורים מאוד, הבחירה להציג דמות גברית כמו מרים משקולות, ולהופיע מאופר.ת בשפתיים בולטות, איפור שמזכיר קצת ליצן בקרקס, נועדו לבלבל ולאתגר את הצופה. קאהון חקר.ה באומנותו.ה את המגדר כפרפורמנס, כאשר מוטיבים נוספים בעבודתו.ה היו מסיכות ומראות, כסמלים הממשיכים לבחון את האופן שבו א.נשים מציגים את עצמם ואת המגדר שלהם. "מאחורי המסיכה, ישנה עוד מסיכה. לעולם לא אסיים להסיר את כל הפרצופים האלה".

אני באימון אל תנשקו אותי, קלוד קאהון, 1927

בשנת 1937 קאהון ומור עברו לג'רזי, אי בשליטה בריטית הנמצא בתעלת למאנש. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכיבוש צרפת ואיי התעלה על ידי גרמניה, הפך האי ג'רזי לבסיס אימונים למגויסים חדשים של המשטר הנאצי. קאהון ומור לא נשארו אדישות והחלו לבצע סדרה של פעולות מחאה כנגד הכיבוש הנאצי בעזרת האומנות שלהן. תוך כדי שהן מסכנות את חייהן, הן החלו להפיץ כרזות, עלונים ושירי מחאה בגרמנית, שקוראים למגויסים החדשים לנטוש את האי. הן החביאו את הכרזות והשירים בקופסאות סיגריות ברחבי העיר, או דחפו אותן לכיסיהם של מגויסים ברחוב. הפעילות שלהן הייתה כה נרחבת, שעד שהן נתפסו בשנת 1944 הנאצים היו בטוחים שבאי ג'רזי קיימת תנועת מחתרת גדולה ורצינית. שתיהן נאסרו ונידונו לעונש מוות, אבל האי שוחרר מהכיבוש הנאצי לפני שגזר הדין יצא אל הפועל. הן נשארו באי עד מותו.ה של קאהון ב-1954, שמעולם לא ממש התאושש.ה משהותה.ו בכלא הנאצי.

דיוקן עצמי, קלוד קאהון, 1929

על אמן.ית כמו קאהון היו אומרים שהקדים.ה את זמנה. אבל כמו שהאנה גדסבי אומרת בספיישל המושלם שלה "נאנט", אין באמת דבר כזה. א.נשים כמו קאהון היו קיימים מאז ומתמיד, אבל ההיסטוריה מעדיפה לשכוח ולהשכיח אותם.ן. האומנות שלו.ה מביעה רעיונות שהיו ועדיין מעוררי מחלוקת בחברה שלנו ביחס לחלוקה המגדרית בין גברי לנשי, ועל המחיר הכבד שמשלמים אנשים שלא מוכנים להתיישר כדי להתאים לציפיות הללו. יצירותיו.ה של קאהון הן אישיות ואמיצות, מלאות בקריצות לצופים, שמזמינות גם אותם לערער על מציאות החיים שלהם, ולפתוח את הראש ואת הלב לחיים שהם לא שחור ולבן.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
תגובות