"רוב עבודות הטיפול אינן מתוגמלות", טוענות חוקרות מרכז אדוה, ד"ר יעל חסון ועו"ד נוגה דגן-בוזגלו, הדו"ח המתפרסם הבוקר תחת הכותרת 'הגירעון הטיפולי בישראל: מי נושאות בנטל וכיצד ניתן לצמצמו'. הדו"ח מפציר לגורמים המוסמכים במדינה להשקיע במערך הטיפול בילדים ובקשישים, זאת בעקבות הממצאים המעידים על רמת ההשקעה נמוכה במסגרות לילדים מתחת לגיל שלוש, מערך סיעוד הסובל מקצבאות נמוכות, סל שירותים מצומצם, ותלות רבה בבני משפחה מטפלים.

החוקרות קושרות את המציאות הנוכחית, בשינויים שעוברת החברה המערבית, בדגש על המאפיינים הייחודיים לה בחברה הישראלית. בעבר נטל הטיפול בילדים וקשישים היה מונח רובו ככולו על נשים שלא יצאו לעבוד כמפרנסות, אך לאור השינויים החברתים והכלכליים, נותרו מלאכות קריטיות ללא מענה חברתי רחב. "עובדה זאת ניצבת בבסיס המשבר העובר כיום על המשטר הקפיטליסטי, כאשר משפחות ופרטים מתקשים יותר ויותר לשאת בנטל הטיפול. מודל "שני המפרנסים" הופך נפוץ יותר ויותר, דבר המאלץ משפחות להעביר לידי אחרות מקטעים רבים יותר ויותר של מלאכת הטיפול".

קשישה והמטפלת שלה ברחוב יפו בירושלים, 2011 (פלאש90 / Serge Attal)

ע"פ חסון ודגן-בוזגלו, הסביבה הכלכלית בה אנו חיים מוסרת את מלאכת הטיפול לגורמים חיצוניים, לרוב נשים, המועסקות בשכר נמוך, בתנאי עבודה קשים וללא ביטחון תעסוקתי ועל כן כדי לשפר את מצב מערכות הרווחה, הטיפול והסיעוד נדרשת השקעה תקציבית ושיפור תנאי ההכשרה וההעסקה של המטפלות. כניסתן הגוברת של נשים לשוק העבודה, חלקן כמפרנסות עיקריות, גרם למשבר בעבודת הטיפול בתוך המשפחה. בנוסף, העלייה בתוחלת החיים, גררה התארכות של תקופת החיים שבה נדרש טיפול בבני משפחה מבוגרים.

"היקף העבודה שלא בשכר והחלוקה הבלתי-שוויונית שלה במשקי הבית מגבילה הן את מידת הזמינות של נשים לעבודה בשכר והן את סוגי העבודות שבהן הן יכולות לעסוק. ההשלכות יתבטאו בפערים מגדריים בהכנסות ובנכסים, אך גם בכוח מיקוח מוגבל בשוק העבודה ובנגישות מוגבלת לביטחון סוציאלי ולחסכון פנסיוני".

הגרעון החברתי

המסמך בוחן את ההשקעה הציבורית בטיפול בילדים בישראל, ומציג מספר נתונים מדאיגים. רמת ההשקעה הציבורית במסגרות לילדים מתחת לגיל שלוש בישראל נמוכה בהשוואה למדינות אחרות וביחס לממוצע ה-OECD, כאשר המימון הציבורי של מסגרות אלה עמד ב-2015 על כ-15% בלבד מכלל ההוצאה עליהן. ישראל משקיעה בכל ילד/ה מתחת לגיל 3 הרשום/ה למסגרת 2,713 דולר בשנה (במונחי שוויון כוח קנייה), לעומת 12,433 דולר בשנה בממוצע במדינות ה-OECD.

על פי הערכת בנק ישראל, עמדה ההוצאה הלאומית לסיעוד בשנת 2015 על 14.5 מיליארד ₪ שהם 1.2% מהתמ"ג. ההוצאה הלאומית, מורכבת מהוצאה ציבורית – כ-7.7 מיליארד ₪ והיתר – כ-6.8 מילארד ₪ בקירוב – הוצאה פרטית.

בגילאים 3-8 מערך הטיפול חלקי ולא מספק, מבחינת אורך יום הלימודים ומסגרות אחר הצהריים לילדי הגן ולכיתות הנמוכות. חסון ודגן-בוזגלו משתמשות במונח 'גרעון טיפולי', מנוח מתחום כלכלת הטיפול, המתייחס לקושי ההולך וגובר במדינות המערב לספק טיפול זמין ואיכותי שיענה על הצרכים של משפחות עם ילדים קטנים ומבוגרים.

"מאפיין מרכזי של הגירעון הטיפולי מתבטא בתגמול נמוך של המועסקות בטיפול; סייעות פדגוגיות בגני הילדים ומטפלות במשפחתונים", נכתב בדו"ח. "בשני המקרים מדובר בנשים בעלות הכשרה מועטה המועסקות לרוב בתנאי עבודה קשים, עם אפשרויות קידום מוגבלות, תמורת תגמול  נמוך שאינו משקף את ערכה החברתי והכלכלי האמיתי של עבודתן. הסייעות והמטפלות נאבקות זה מספר שנים על הכרה בהן כנשות חינוך ועל שיפור תנאי עבודתן ומעמדן המקצועי."

"עבודת הטיפול היא חיונית לאיכות החיים של כל אחד ואחת מאתנו ולרווחה החברתית הכוללת", מציינת ד"ר יעל חסון, "ועם זאת – בישראל אין השקעה אוניברסלית במערכות טיפול מסובסדות ואין תפיסה של עבודת טיפול כתשתית בסיסית והכרחית לקיומה של כלל החברה".

ההוצאה הציבורית על סיעוד בישראל, נמוכה. היא מאופיינת בשיעור גבוה יחסית של זכאים לגמלת סיעוד – היקף האוכלוסייה הנהנה מביטוח סיעודי גדול, אך הכיסוי רחוק מלהיות מספק. על פי הערכת בנק ישראל, עמדה ההוצאה הלאומית לסיעוד בשנת 2015 על 14.5 מיליארד ₪ שהם 1.2% מהתמ"ג. ההוצאה הלאומית, מורכבת מהוצאה ציבורית – כ-7.7 מיליארד ₪ והיתר – כ-6.8 מילארד ₪ בקירוב – הוצאה פרטית. עם זאת, מציין המחקר ההוצאה הפרטית מוערכת בחסר, משום שאין היא מביאה בחשבון את עלויות הטיפול הבלתי פורמלי, דהיינו ערך הזמן שמשקיעות בנות משפחה בטיפול בקרוביהן. "כאשר מחלקים את ההוצאה הציבורית לנפש, לפי חלקם של בני 80 ומעלה באוכלוסייה, עומדת ההוצאה הציבורית בישראל על 0.25% תוצר לנפש מתוקננת", נכתב בדו"ח. "זוהי הוצאה נמוכה ביחס לרב מדינות מערב אירופה, אך גבוהה יותר ממדינות מזרח אירופה, איטליה, ספרד וארצות הברית ודומה להוצאה לנפש באנגליה, קנדה ויפן".

אשה מניקה במהלך מפגש הנקה המוני לקידום זכויות נשים מניקות, מרץ 2016. למצולמת אין קשר לכתבה (צילום: תומר נויברג פלאש 90)

איך לתקן?

מחברות הדו"ח מציינות שהגירעון הטיפולי בקשישים סיעודיים בקהילה בישראל מתבטא במספר היבטים: קצבאות סיעוד נמוכות, סל שירותים מצומצם, תלות רבה בבני משפחה מטפלים והישענות מערך הטיפול הפורמלי על כוח עבודה זול ובלתי מקצועי, דבר הגורר מחסור קבוע במטפלות/ים. בנוסף לכך מציינות המחברות על מערך ההסתמכות במטפלות זרות, המובאות לישראל, ומועסקות בה בתנאים קשים ללא פיקוח הולם ובטחון אישי ותעסוקתי נמוך.

למרות אישורה בשנה שעברה של התכנית הלאומית לסיעוד, תכנית המגדילה את ההוצאה הציבורית ואת גובה הקצבאות ומקצה משאבים להרחבת שירותים לטיפול בקשישים, היא אינה מצליחה להתמודד עם המחסור האקוטי במטפלות בית ועם תנאי העבודה והשכר הירודים, כך לטענת מחברות הדו"ח.

"ארגון העבודה העולמי מצביע על דרכים בהם ניתן להגדיל את ההשקעה בטיפול" כותבות מחברות הדו"ח, וקוראות למדיניות ממשלתית שתפעל לחיזוק מערך שירותי הטיפול, תוך הגדלה משמעותית של ההשקעה בהם. "באמצעות מערכת מיסוי פרוגרסיבית ושקופה יותר. ארגון העבודה העולמי ממליץ למשל על הכבדת המיסוי על העושר ולא על הצריכה או על העבודה. המלצה נוספת היא ביטול או צמצום המיסוי על עבודות טיפול וכן הכרה בהוצאות טיפול "