תחושת הריקנות הלא מוסברת של הבוקר התפוגגה כהרף עין קצת אחרי שמונה, כששמעתי את צבי האוזר מסביר בכאן ב' שמטרתה של "חוסן לישראל" היא לקבץ כמה שיותר מרכיבים "פטריוטיים ציוניים". הייתי כבר קרוב לקריז קל, אחרי שהזרקת הניקוטין הציוני אמש הסתיימה מוקדם יחסית, כשנעצר מבול התגובות החריפות (והמזועזעות!) נגד האמירה השנויה במחלוקת של אושרת קוטלר, על המחיר המוסרי של הכיבוש.

בשמונה וארבעים, כשהאפקט של האוזר עמד לפוג, הציל את המצב מיכאל ביטון, שהמשיך את המתקפה על קוטלר הבוגדנית. הוא נתן בראש בעדינות יחסית, אמר רק שאמירתה חמורה, ושכקצין קרבי ששירת שנים רבות בשטחים כמעט אף פעם לא נתקל בהתנהגויות לא מוסריות. זה החזיק אותי לזמן מה, אבל עכשיו, לאחר שעה ללא האזנה לרדיו וקריאת חדשות, המצב שוב מתחיל להתערער. אין מוצא מלבד הכתיבה כדי להרגיע את החרדה המטפסת: אני ציוני ופטריוט, יהודי וניצול פרעות. איזו הקלה.

אושרת קוטלר "הבוגדנית" (צילום ארכיון: יונתן זינדל/ פלאש 90)

כמו לכל הישראלים, יש לי זיכרון קצר מאוד. אם לא מזכירים לי פעם בשעה את היותי גבר, אני שוכח ומתחיל לרכוש שמלות. אם הגננת לא שולחת תמונה של הילד פעם בשעתיים, הוא עלול להישכח לתמיד ולגדול יתום. אלמלא ווייז היה מוביל אותי לביתי בסיום כל יום, הייתי משוטט ללא תכלית ברחובות עיר גדולה, או בשדות חקלאיים בעלי ניחוח מי ביוב מטוהרים למחצה. לכן אני אסיר תודה לפוליטיקאים היקרים שלנו, על התזכורת הבלתי פוסקת לכך שאני יהודי, וציוני, וישראלי. לא ימני אמנם, אבל הבוקר הודה אקוניס בקיומו הלגיטימי של השמאל, כך שהוקל לי מעט.

ותודה לאקוניס  (צילום: יונתן זינדל / פלאש90).

ומה אם לא היינו כולנו לוקים באמנזיה קשה? ודאי יש כאלה בינינו, ומעניין איך הם רואים את המציאות. אפשר לנחש שהם מניחים שיש שם חוסר ביטחון עמוק, מהסוג שגורם למי שאין לו קבלות מאחוריו לדברר את עצמו לדעת. אולי כל היהודים הגאים האלה חשים אשמה על בילויים בשבת, שרימפסים נימוחים בחמאה והתנהגות מינית שלא היתה עוברת את הרב סדן? ושמא תת ההכרה של הציונים הגדולים חורצת בהם ספקות, ביודעם שהחזון הציוני הבאיש לא מעט בגלל ההפרות הקשות של זכויות אדם משך עשרות שנים, ובגלל הגזענות החולנית של שותפים רבים לדרך?

אדם בוגר ומיושב בדעתו היה ודאי שואל את עצמו אם הגיל הממוצע שאליו מופנות החזרות הבלתי פוסקות על היותנו יהודים וציונים, לאומיים ופטריוטים, נע בין שלוש, גיל שבו עיקר הלימוד נעשה מהתבוננות וחיקוי, ל-17, הגיל בו חניכי תנועות הנוער מביאים לשיא את יכולתם לנהל דיונים ערכיים, בלהט שגדול לרוב בכמה דרגות על רמת הדיון. מפליא שהקהל הישראלי, החכם והמפוכח ללא ספק, אינו מעביר מסרים מצננים לפוליטיקאים המזלזלים כה עמוקות באינטלגנציה שלו.

אני השכחן, אם הייתי אדם נורמלי, הייתי כנראה משתגע מהפמפום הבלתי פוסק של היהדות, הציונות, השואה, הפטריוטיזם והצבא. הייתי גם תוהה על מה איננו מדברים כאשר אנחנו עוסקים בכל הדברים האלה. למשל, מה אם היינו הופכים את המינונים, ובמקום לדבר פעמיים ביום על ציונות ויהדות ופעמיים בשנה על מניעת אלימות במשפחה, היינו מדברים פעמיים ביום על מניעת אלימות ורק פעמיים בשנה מתעמקים בענייני היהדות והציונות? אפשר להניח שהזהות היהודית והציונית לא היתה נפגעת, אלא רק משתבחת, כי היא היתה צודקת ומוסרית יותר.

ומה אם במקום לעסוק כמה פעמים בשבוע באיומי השמד על היהודים בעבר, בהווה ובעתיד, וביוקר המחיה פעם פעמיים בחודש, היינו עוסקים כל יום ביוקר המחיה וקצת פחות באיום על החיים עצמם? עולה אמנם חשש שאנשי מערכת הביטחון היו נעלבים עד עמקי נשמתם ופוצחים בשביתה איטלקית, אך בשביל זה יש מערך פיקוד היררכי שיוודא המשך פעילות תקינה. למעשה, בתרחיש כזה, הביטחון הלאומי היה רק משתפר. אזרחים חזקים יותר כלכלית הם אזרחים מרוצים יותר ובעלי מוטיבציה רבה יותר להגן על מולדתם.

הוויכוח בין הימין לשמאל אינו על עצם הערכים אלא על המינונים שלהם. זאת למעשה שיטת הימין לשליטה בסדר היום במקרה הטוב ולביצוע דה-לגיטימציה לשמאל במקרה העוד יותר טוב. השימוש הציני והבלתי פוסק בערכים קונצנזואליים שאי אפשר לצאת נגדם, דוחק את השמאל לפינה שבה הוא חייב להשוות ולהוסיף, באופן הפוגע אנושות בשיח רציני על הדברים החשובים באמת. ואם השמאל – או המרכז החילוני שלא עוסק באובססיביות ביהדותו – יעז להתנגד, הוא יסומן מיד כאנטי ציוני, אנטי דתי ואף אוטואנטישמי. טמטום עליך ישראל.