דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת ג' בתמוז תשפ"ב 02.07.22
28°תל אביב
  • 23°ירושלים
  • 28°תל אביב
  • 25°חיפה
  • 26°אשדוד
  • 25°באר שבע
  • 31°אילת
  • 29°טבריה
  • 22°צפת
  • 28°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מילים נרדפות

ביקורת סרט / הסערה סביב 'מילים נרדפות': לא כל סרט ביקורתי על ישראל הוא בגידה

הסרט, שזכה בפרס 'דב הזהב' לסרט הטוב ביותר, מציג גיבור הסובל מפוסט-טראומה בעקבות שירותו הצבאי | בעיית הכיבוש היא בעיה אקוטית שהאומנות לא יכולה ואסור לה להתחמק ממנה, סרטים שהם לא קיטש דביק, עושים על בעיות. נקודה

הבמאי נדב לפיד מקבל את פרס 'דב הזהב' על סרטו "מילים נרדפות". 16 בפברואר 2019 (AP Photo/Markus Schreiber)
יצחק רובין
יצחק רובין
מבקר קולנוע
צרו קשר עם המערכת:

פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, מהיוקרתיים בקולנוע העולמי, הוענק לנדב לפיד על סרטו 'מילים נרדפות' וכבר עורר סערה גדולה ברשת, כיוון שהוא עוסק באופן חריף למדי בהוויית הכיבוש והמילטריזם הישראלי, מירי רגב מכינה תגובה, נתניהו מחייך את אחד החיוכים הציניים שלו ומשפשף ידיים בהנאה.

כאן המקום לציין שבניגוד לנכתב בעיתונות, אין זה הסרט הישראלי הראשון שזוכה בפרס גדול בברלין. היוצר הדגול שמעון ישראלי זכה ב-1962 בפרס השחקן והתסריטאי בברלין, ואין זה גורע כהוא זה מההישג הגדול של נדב לפיד.

התגובות לזכייה נעות מהתקפות קשות על השמאל (כמובן!) ועד הקלישאה החבוטה שהסרט ממומן בכספי משלם המיסים (נתמך על ידי פרוייקט קולנוע קרן רבינוביץ כחלק מקופרודוקציה גרמנית- צרפתית- ישראלית). תגובה אחרת שקראתי, מאיש המגדיר את עצמו כאיש שמאל, "זה לא הזמן לסרטים כאלה בשעה שיש מלחמה להיות או לחדול כנגד ביבי."

אז על מה הסרט?

הסרט מספר על ישראלי שמגיע לפריז חסר כול, ללא בגדים, ומתקשר למשפחה צרפתית שמסייעת לו, והוא בתמורה לכך מוכר להם סיפורים, זוכה לאהבתה של צעירה, בת המשפחה. הבחור-וכאן הנקודה המכעיסה את המתמרמרים- רוצה לאבד את זהותו לגמרי עד כדי חוסר רצון לדבר עברית, להשכיח אותה לגמרי כתגובה לטראומה שחווה בצבא.

אבל נדב לפיד הכריז בקבלת הפרס כי הוא עשה את הסרט למען ישראלים, ואני מאמין לו. הסרט מביא מקרה קיצוני של אדם, המתנתק משפה ותרבות שינק משדי אמו. מקרים נדירים ממין זה זכורים אצל חלק מזערי של ילידי התרבות הגרמני שסירבו לדבר גרמנית לאחר השואה. אבל הם היו ספורים. רובם דבקו בשפה הגרמנית עד סוף חייהם.

נחזור ללפיד שלנו בהקשר זה. אמנות אינה צריכה להציג סיפור אמתי. אבל היא צריכה להציג אמת. אמת של היוצר החייב רק לעצמו. ונדב לפיד עושה זאת בכישרון רב. בסתר ובגלוי אנשים עושים דברים רבים המביעים שאט נפש ממה שקורה בישראל, חלקם עוזב את הארץ, לברוח, לשכוח. חיילים אחוזי טראומה רודפת יש בארצנו, הרבה יותר מאשר הסטטיסטיקות מראות. אחרי מלחמת יום כיפור, לוחמים רבים, מלח הארץ, עזבו את הארץ ולתמיד. ולהזכירכם, זו הייתה ממשלה בשלטון המערך (מפלגת העבודה). זו הייתה לא רק מחאה מצד היורדים אלא חוסר רצון לחיות בארץ של מלחמות מיותרות. בין היורדים האלה, שרבין כינה אותם נמושות, היו טובי חברי. כמובן הם לא איבדו את הקשר עם השפה והתרבות העברית וזוהי חלק מהטרגדיה שלהם. היוצר חנוך לוין בחר להישאר כאן למרות שכבר בששת הימים, כחייל מילואים חווה בזעזוע פנימי עוולת הכיבוש. כמו נדב לפיד הוא כתב על חוויות הלוחם. בשירו "חייל של שוקולד" לוין קורא לחלל המלחמה:

בוא חייל של שוקולד
בוא אלי אל המשלט
שב תנוח אל תירא
ותשוב לעפרך.

האם השיר מייצג אירועים אמתיים? ממש לא. המת לא יוכל לבוא אל המשורר גם אם יבוא משיח צדקנו. אבל כמו לפיד, לוין כאומן דגול הביא ביטויים אמנותיים שבטאו אמת.

כנגד לפיד מובאת הטענה החבוטה שהוא מבאיש את שמה של ישראל. אלא שטענה בעייתית זו אינה מתכתבת עם ההיסטוריה של הקולנוע בארצות אחרות כמו גם הטענה: "היוצרים הישראלים מפיקים סרטים אנטי ישראלים מניפולטיביים כדי ששונאי ישראל יקרינו אותם, יחבקו אותם, ויממנו את סרטיהם."

עושים סרטים על בעיות אמיתיות

אז קודם כל יש לציין שאכן יש כאלה. יוצרים הם בני אדם כמו כל בני אדם עם יצרים גדולים, יש בהם רודפי פרסום, יש בהם רודפי ממון שימכרו את אימא שלהם בעבור חופן יורו, ויהיו מוכנים לעשות סרטים בגדר תעמולה נגד מדינתם רק בשביל הקריירה. אבל זה לא המקרה של נדב לפיד ולא המקרה של רוב יוצרי הקולנוע הישראלי. הם באמת, באמת כואבים את מה שמתרחש בישראל. בביקוריהם בפסטיבלים חלקם הגדול יגנו על ישראל, הרבה יותר ממה שהם עושים בבית. כי גם להם כואב שישראל מולדתם מעוררת איבה בעולם ולא תעזור תעמולת נתניהו לפיה הגדיל לעשות ביחסי החוץ עם אירופה. אולי פולין והונגריה הנוטות לפאשיזם רווי אנטישמיות, אבל לא בדמוקרטיות כמו גרמניה, צרפת, הולנד ודנמרק. שם האיבה לישראל רק גדלה. היוצרים הישראלים בפסטיבלים כואבים את היחס הקשה למדינתם. שם בפסטיבלים, היוצרים דואגים לספר שיש בישראל חופש ביטוי, בית משפט, אנשים שלוחמים נגד עוולות נגד המיעוט הערבי (חוויתי בעצמי את החוויה הקורעת בפסטיבלים בעולם, חוויה לא נחמדה בעליל). חברינו היוצרים מתווכחים בחירוף נפש עם כאלה ממבקרי ישראל שאין להם מושג ירוק עם מה שקורה כאן.

ויש כאלה המפנים חיצים כנגד היוצרים וקרנות הקולנוע "מה אין דברים טובים בישראל שתעשו עליהם סרטים, הרי האנטישמים רק רוצים סרטים שיבאישו את שמנו?".

אז זוהי שטות גמורה. סרטים שהם לא קיטש דביק, עושים על בעיות. נקודה. באירופה מתקבלים זוכים בפרסים, כולל בברלין ובקאן, סרטים רומנים המספרים על הסיקוריטטה (שירותי המשטרה של צ'אוצ'סקו). בגרמניה נעשים סרטים הזוכים לתהודה ופרסים בכל העולם על תקופת השטאזי הידוע לשמצה, רק נמנה שניים "חיים של אחרים" הנפלא ביקורת חריפה מאוד על החיים במזרח גרמניה, "שתיקה" רועמת מ-2018 הנהדר, ו"יצירה ללא מחבר" מועמד לאוסקר השנה שמוצג כאן בעצם ימים אלה. כולם מראים את המציאות במזרח גרמניה של המשטר לפני האיחוד. ובפולין רק השנה הופק "אהבה בימים קרים" של פאבל קובליקובסקי, במאי פולני, מבקר חריף הידוע לשמצה במולדתו פולין כ"אנטי פולני". וכמו להכעיס חוזר פאבליקובסקי הגאון שחי באנגליה "לעצבן" את הפולנים ולהזכיר להם את מה שהם רוצים לשכוח-גם בקשר ליחסם המתחמק לתפקיד פולנים בשואה וגם בקשר למשטר הפולני כיום. ולא נימנה במאים רוסים שחוששים לחייהם בעקבות ביקורת על משטרו של פוטין. האם רוסים אלה חייבים להפסיק את ביקורתם בשם האהבה הדביקה ל"אימא רוסיה".עיתונאים ויוצרי סרטים שדיווחו על זוועות פוטין בגרוזני ובאוקראינה שילמו בחייהם.

חברי מייקל קונפורד שהיה סגן נשיא חברת סרטים אמריקאית-גרמנית במינכן, סיפר לי על כעס גדול בקרב גרמנים שחיו בעברם במזרח גרמניה, על סרטים המספרים על העוולות במשטר המזרח גרמני. תושבי המזרח הכאוסים, הם העניים והמובטלים יחסית לתושבי מערב גרמניה, חלקם מתגעגע למזרח, בה הייתה עבודה לכולם-אם כי חרא של חיים.

בואו נודה על האמת: חיי מיליוני פלסטינאים הם לא פחות גרועים (שימו לב להתנסחות המעודנת-הלוליינית שלי…) מאלה במשטר מזרח גרמניה. כיבוש הוא דבר נורא בלי קשר לדעה פוליטית, לא ימין ולא שמאל (והיטיב נדב לפיד עצמו להגדיר שסרטו אינו ימני או שמאלני), רק זחוחי דעת יכולים להישאר אדישים.

אז למה יוצר כמו נדב לפיד שעשה "סרט בשביל הישראלים" כדבריו, אינו יכול לעשות סרט על הכיבוש הישראלי, ומדוע  שלא יקשיבו לסרטו בפסטיבלים וברחבי העולם? בעיית הכיבוש היא בעיה אקוטית שהאומנות לא יכולה ואסור לה להתחמק ממנה.. התיאטרון ברובו מתחמק מהבעיה מחשש מתקצוב משרד התרבות ומ"הפטריוטים", כלומר קהל המינויים, (כולם מינויים בתיאטרון) שידירו את רגליהם מהצגות אלו או יבטלו מינויים. ובנקודה זו נדגיש כמה שתקציבי תמיכה לאמנות חייבים להיות משוחררים מאימת השלטונות ואימת הקהל.

נדב לפיד התחנך אצל אמו העורכת הדגולה, ערה לפיד ז"ל, ישראלית ראויה ביותר שעבודה האחרונה הייתה עריכת הסרט "מילים נרדפות"  ואת הסרט הוא מקדיש לאמו. ילד טוב כמו שהייתה אומרת אמי.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!