מי שמכיר אותי, או לפחות את בלוג הצילום שלי, התרגל לראות תמונות וטקסט שהמכנה המשותף לכולן ולסוגיו (או הרוב המכריע) הוא הקיום האנושי הניכר והעובר כחוט השני. לרוב יהיה אדם בתמונה, לכל הפחות הסיפור סובב סביב האנושי.
אבל, מסתבר, גם רוח האדם הכותב והמצלם, במקרה הזה אנוכי, נתונה לשינויים ואולי לעונות השנה, והשנה החורף תפס אותי חזק, ואיתו הגיעו צילומי האווירה המלווים צבעים עזים ודגש על איתני הטבע.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
הפעם אני משתף אתכם ב"פירות העונה"- עננים, קשתות, מים, צילומים משלושה מיקומים שונים- מרפסת ביתי, חלון משרדי בעבודה וביצת החורף הגדולה של הרצליה. הפעם לא תמונות בשחור לבן המבליטות את הסיפור במרכז תשומת הלב אלא דווקא צילומי צבע המדגישים את יפי הטבע ועוצמתו. אין חשש, לא זנחתי את החווייה האנושית ובקרוב אפרסם שוב צילומים מביקור במקום חדש, סצנה חדשה, אנשים חדשים, אבל בינתיים גם לטבע יש מקום, ובעת הזו אפילו מקום של כבוד. וזה גם עניין של מצב רוח, וקצת גיוון, וכל אלו מוצאים את ביטויים בתמונות שאני שמח לשתף.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
ויש גם התפתחות במובן הטכני, עבורי מעניין להבליט ולספר גם על ההיבט הזה, בפרט לאור אהבתי את תחום הצילום והמקום המרכזי שאני מייחס לו בלב עשייתי. כל התמונות בפוסט הנוכחי צולמו… בנייד ולא במצלמה מקצועית. לתחושתי יכולות הצילום של המכשירים החכמים (המכונים בטעות, עדיין, טלפון) הגיעו בעת הנוכחית למסה קריטית המאפשרת צילומים ברמה גבוהה ביותר (גם אם לא אידיאלית), לפחות בתנאי אור טובים וכל עוד לא משתמשים באופן ניכר ביכולות הזום הדיגיטלי הפוגע באיכות התמונה. בכל זאת מדובר בעדשות קטנות במכשירים דקיקים, אבל ככאלו היכולות הנוכחיות שלהן מרשימות בכל קנה מידה, וכבר ראיתי תערוכות רציניות לחלוטין ברחבי העולם אשר צולמו, ועובדו, אך ורק במכשירים ניידים.
אינני יודע אם מצלמות הטלפון יהיו מסוגלות אי פעם להחליף לחלוטין את יכולות הגופים והעדשות המקצועיים, אולם לצרכים רבים ובוודאי בעידן בו רוב האנושות מסתכלת בתמונות דרך הניידים, היכולות הקיימות מספיקות על מנת להגיע לרף גבוה מאד של צילום ועיבוד ולאפשר חוויה ברמה טובה מאד עבור הצופה, ואני מקווה בהקשר זה שהתמונות כאן ידברו בעד עצמן.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
מילה אחת גם על אלמנט טכני הבא לידי ביטוי לפחות בחלק מן התמונות- המכשירים הניידים היום מסוגלים להפיק צילום תוך שימוש ביכולות מובנות של HDR כפונקציה צילומית בתוך המכשיר החכם. למי שאינו מכיר- מדובר בטווח הדינמי של הצבעים הנראים בעין, או בצילום, כמות הגוונים שאנו מסוגלים לראות בין השחור ללבן. לעין יש טווח דינמי גדול למדי, גדול מזה שרואה העדשה, וזו הסיבה שפעמים רבות אנו מתקשים לצלם סצינה צבעונית ורבת גוונים והתוצאה הצילומית לא מבטאת את העושר שרואה העין, עניין מתסכל למדי שאני משער שרבים מן הקוראים מכירים. אולם בשנים האחרונות השתכללה מאד טכניקה המאפשרת לצלם כל סצינה בחשיפות אור שונות, תוך הבלטה של אזורים בהירים פעם אחת ואזורים כהים בפעם אחרת, ועל ידי העמסת כל התמונות אחת על גבי השנייה מתאפשרת הגדלת הטווח הדינמי בתמונה הסופית אפילו אל מעבר לטווח הנראה לעין בלתי מזוינת. כך מתקבלות תמונות צבעוניות במיוחד, המשקפות בתמונה אחת את כל המגוון הבהיר והכהה הקיים בטבע גם יחד. לחובבי העיבוד רק אומר שהסכנה הגדולה ביותר בשימוש בטכנולוגיה הזו, אשר אינה חדשה יש לומר ולפי עדויות כבר לפני למעלה מ- 150 שנים הגדילו צלמים את הטווח הדינאמי של תמונות על ידי שילוב נגאטיבים שונים (בחשיפות אור שונות כמובן), היא הדגשת היתר בתוכנות העריכה של הצבעים הנוצרים בטווח הדינאמי המוגבר. כך נוצרות תמונות היוצאות הלכה למעשה מעולמות הצילום התיעודי וגולשות לעולמות הציור והפנטזיה. וכדאי לזכור שהיתרון הגדול של הטכניקה הזו היא בחשיפת מירב הפרטים בפריים, ולאו דווקא ביכולת "לצייר" עם תוכנת העריכה.
צילום: דן לזר.
ולמרות כל הדברים שכתבתי בפסקה הקודמת יש בכל זאת גם תחושה נעימה ביכולת "לצייר" בצילום הטבע מוגדל הטווח הדינאמי, ואני אוהב את זה. לפני כמה שנים התנסיתי בכמה עיבודי HDR מוגזמים, לתקופה קצרה, וטענתי אז בתוקף שאני נהנה מן היכולת לצייר עם תוכנות העריכה מכיוון שאיני מסוגל לצייר ביד חופשית בדרך הישנה והטובה. מאז הצילום שלי הלך, כאמור, למחוזות צילום הרחוב והצילום התיעודי, אבל הפינה החמה הקטנה בלב ל"ציור המצולם" נותרה, ככל הנראה, רדומה וממתינה לתורה, ואין כמו הטבע לעזור לה להרים מחדש את ראשה. אז בינתיים, למה לא פשוט ליהנות מזה… :)
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
צילום: דן לזר.
