גם אני גדלתי במדינה שהסמל על דגל הלאום שלה שייך לדת שונה מזו שלי.
גם אני גדלתי במדינה שבה הייתי מיעוט – מיעוט שכנגדו הופנתה יותר ויותר גזענות.
גם אני גדלתי במדינה שבה יש פוליטיקאים משני צדי המתרס, שרואים בי אזרח לא נאמן למדינה ושהטיחו בבני עמי שקרים פוגעניים.

גדלתי באנגליה כיהודי, חייתי כפי שמיעוטים חיו לאורך כל תולדות האנושות, כופפים את ראשם בפני הסמכות, כפופים לגחמות של כל מי שמנהיג את המדינה בזמן נתון כלשהו.
במקביל, גדלתי גם בסביבה פריבילגית. למדתי בבית ספר פרטי, היו לי הצעצועים שרציתי, ארוחות במסעדות וחופשות משפחתיות בחו"ל.

כשהתבגרתי, הקשר שלי לדת היהודית ולאלוהים הפך להיות יותר ויותר עוין, אבל ההזדהות שלי עם העם היהודי התחזקה. ההיסטוריה שלי לא היתה זו של המלכים והמלכות של אנגליה, אלא זו של המלכים והמלכות של ישראל. כל שנה בפסח נזכרתי איך יצאתי ממצרים עם העם שלי, איך גורשתי מספרד, עברתי את הפוגרומים במזרח אירופה, את עלילת הדם בדמשק, את השואה, סופר-כשר בצרפת, בית הכנסת בפיטסבורג ופיגועי ההתאבדות בירושלים.

הבנתי שזה עניין מקרי שנולדתי דובר אנגלית. באותה מידה הייתי יכול גם להיוולד כדובר צרפתית, ספרדית, רוסית או כל שפה אחרת שבני עמי דיברו במהלך בערך 2000 שנות גלות.

קיבלתי השראה מאליעזר בן יהודה, שאם להשתמש במילים שלו, הוציא את השפה העברית מבית הכנסת ומבית המדרש והפך אותה לשפה חיה. בעזרת החזון שלו הוא יצר עם שיש לו שפת יומיום, ששימשה הן כאמצעי והן כמטרה כשלעצמה.

קיבלתי השראה ואפילו הזדהיתי (ואני מזדהה גם כיום) עם קבוצה קטנה של צעירים יהודים ממזרח אירופה, שחיו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. נמאס להם מהאפליה והרדיפות הבלתי פוסקות מצד החברה הכללית, אבל גם מהקהילה היהודית, מהמשפחות שלהם, מהוריהם אותם ראו כשמרנים, מיושנים, חלשים, משלימים עם גורלם, וכבעלי מערכת ערכים שונה לגבי האופן שבו אנחנו אמורים להתנהג כבני אדם.

הילדים האלה (אחרי הכל, רובם היו בני 17, 18 או 19) החליטו לקחת את גורלם בידם. הם החליטו להיפרד לשלום ממשפחותיהם, לעלות על אוניות ולהפליג לאזור נידח, עוין ומוכה מלריה באימפריה העות'מנית, כדי לעבוד בחקלאות בחלקת הארץ חסרת הרחמים הזאת.

אלא שהתיאור הזה גורם עוול נורא לצעירים האלה. הם לא עשו את מה שעשו בגלל סגנון חיים ולא בחרו לבוא לכאן משום שזה המקום שבו העדיפו לחיות. הם בחרו בכך כי הם היו מוכנים לפעול לפי האמונה שלהם ולקחת אחריות על המצוקה של בני עמם. הם האמינו שהגאולה של העם היהודי תתרחש אם העם היהודי יבנה חברה משלו, ינהל את חייו, יונהג על ידי מנהיגיו, יהפוך לעם נורמלי. הם גם האמינו שעליו להציב סטנדרטים גבוהים, המבוססים על ערכי הצדק, השוויון, הסולידריות והעבודה, כלפי אותה ארץ שבה חיו אבות אבותיו.

לי בעצמי נמאס מהחינוך היהודי שקיבלתי – נמאס לי מהמצב שלי – גם מהאפליה והרדיפות הבלתי פוסקות מצד החברה הכללית, אבל נמאס לי גם מהקהילה היהודית, מהמשפחה שלי, מההורים שלי, שאותם ראיתי כשמרנים, מיושנים, חלשים, משלימים עם גורלם וכבעלי מערכת ערכים שונה לגבי האופן שבו אנחנו אמורים להתנהג כבני אדם.

הלכתי, בעקבות הצעירים האידאליסטים האלה, כמו רבים לפניי, ואני מקווה שכמו רבים אחריי, כדי לתפוס מקום מרכזי בעם היהודי ולא להיות בקצה המרוחק של הגולה היהודית. עשיתי זאת כדי לבנות את החברה שעליה חלמו החלוצים, ושעדיין נמצאת רחוק מהמקום אליו הם כיוונו.

זאת הציונות שלי. זאת האמונה שבערך 2,000 שנות גלות הרחיקו את העם שלי מהאחריות ההיסטורית שלו – גם כלפי עצמו וגם כלפי העולם. האחריות שלו לרפא ולבנות ולגדל וליצור ולשנות ולאהוב. יש לנו תרבות ושפה והיסטוריה משותפת וערכים וגם ארץ, שאם נשכיל לעשות בהם שימוש נבון, מעניקים לנו תשתית להיות אור לגויים.

אבל הציונות שלי היא גם משהו אחר. הציונות שלי גם קשורה באופן בלתי נפרד לאמונה שלי בשוויון ערך האדם. הציונות שלי מאמינה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, אבל לא על חשבון מישהו אחר. להיפך, האחריות שלנו כציונים פרוגרסיביים היא להילחם לטובת הזכויות של כל העמים, כל המיעוטים – כי מי אם לא אנחנו יכולים להבין את משמעות הדיכוי.

לאורך כל חיי הבוגרים תמכתי בציונות שכוללת צדק לפלסטינים החיים משני צדי הקו הירוק. החל מהאקטיביזם שלי בשטחים הכבושים, כולל ארגון הפגנות, מעקב אחרי בניה בהתנחלויות, תיעוד בניית תשתיות וכבישים בשטחים, התיישבות בבתי פלסטינים המיועדים להריסה ועוד הרבה דברים. הייתי גם סרבן ונשלחתי לכלא צבאי כי סרבתי לשרת בשטחים הכבושים ולהגן על מתנחלים. בנוסף גם ארגנתי במשך כמה שנים בקפריסין סמינרים של מפגשים, שיחה, היכרות, דיבור והקשבה בין ישראלים יהודים לבין פלסטינים מישראל ומהגדה המערבית.

עכשיו אני כאן. אני כאן כדי להיות חלק מהקהילה הרב-תרבותית, מולטי-אתנית, רב-גזעית, רב-דתית – הקהילה המשותפת בנצרת עילית. זה הבית המשותף שלנו ועלינו להפוך אותו לבית, עד כמה שניתן, לכל מי שגר כאן. שוויון הזדמנויות לכל – בדיור, בחינוך, בבריאות, בתחבורה ציבורית, בתעסוקה, בתקציבים, בייצוג פוליטי, חופש דת – בכל דבר.

החודש ציינתי 20 שנה מאז באתי לישראל. באתי לא מפני שהאמנתי שהחלום הציוני הוגשם – ההיפך הוא הנכון – באתי מפני שהאמנתי שיש לנו עדיין כל כך הרבה עבודה לעשות. כעבור 20 שנה, אני עדיין עובד בלהגשים את החלום ההוא.

___________________________________________________________

אנטון מרקס הוא חבר הבוסתן البستان – קהילה משותפת مجتمع مشترك של תושבים ערבים ויהודים בנצרת עלית