יו"ר 'חוסן לישראל', בני גנץ, ויו"ר 'יש עתיד', יאיר לפיד, הציגו בשני הערבים האחרונים רשומון של ממש. בעוד לפיד אמר בכנס 'יש עתיד' בשפיים כי "בניגוד לכל מה שפורסם, אין בכלל דיון עם בני גנץ על מיקומים", השיב לו אמש (שלישי) גנץ: "ראבק, על ויכוחים של סידור עבודה לא מחלישים את ההזדמנות לשינוי היסטורי".
הקריאה של גנץ ללפיד להיפגש בדחיפות ולסכם על ריצה משותפת טרם סגירת הרשימות, נענתה בתגובה גנרית של יו"ר יש עתיד: "כפי שאמרתי אתמול על הבמה, נהפוך כל אבן, נעשה הכל כדי לא להחמיץ הזדמנות היסטורית להחלפת השלטון."
לשני הצדדים יש מה להפסיד. ללא איחוד, גנץ יאבד הזדמנות ריאלית להיות ראש המפלגה הגדולה ביותר לאחר הבחירות. אצל לפיד ההפסד כפול. איחוד עלול לצרוב אותו בתודעה כמי שאינו יכול להיות יותר ממספר 2, אך גם הימנעות מאיחוד מסוכנת לו. במקרה כזה, גנץ יעשה כל מאמץ לשכנע את מצביעי 'יש עתיד' שהמנהיג שלהם משועבד לאגו ולאובססיית ההובלה, גם על חשבון הסיכוי למהפך. המטרה תהיה להעביר ל'חוסן לישראל' כמה שיותר ממצביעי יש עתיד, שיזעמו על הסיוע העקיף של לפיד לנתניהו.
החושים הפוליטיים המחודדים של לפיד רק מחריפים את הדילמה שמולה הוא עומד, משום שהוא אינו נזקק להמתנה לסקרים כדי לדעת ש'חוסן לישראל' ובני גנץ רשמו עוד ערב מצוין. הנאומים של משה יעלון, מירב כהן וגנץ באירוע חשיפת הרשימה פנו היישר לבטן הרכה של אנשי המרכז-שמאל שחזרו למפלגת העבודה לאחר הפריימריז המוצלחים שלה, והורידו את 'חוסן לישראל' משיא של 24 מנדטים לאחר נאום הבכורה של גנץ ל-20 בסקרי השבוע החולף.
הנאומים אמש כללו ביקורת מושחזת ומוצדקת על בנימין נתניהו, כזאת שמעוררת תקווה שניתן להמאיס אותו בזמן שנותר עד הבחירות על חלקים מקהל תומכיו. הם הציגו אנטיתזה ממלכתית לכאוס ולמלחמת הכל בכל שאליה גרר נתניהו את החברה הישראלית, ועוררו את הרושם שגנץ והרשימה כולה מצטיינים במודעות אזרחית וחברתית עמוקה, המאזנת את החשש ש'חוסן לישראל' היא בעיקר מפלגת גנרלים.
בנאומו בשפיים ניסה לפיד לבנות טיעון ערכי נגד הריצה המשותפת: "מה שחשוב לנו, מה שחשוב לי, הוא שנתנו לכם התחייבויות. אני רוצה תשובות ברורות על ההתחייבויות האלה. עד לרגע זה לא קיבלתי תשובות. הכל עמום. הכל דיבורים נחמדים של 'יהיה בסדר'. בני גנץ הוא איש ערכי וטוב. אנחנו צריכים לשמוח כשאנשים כאלה נכנסים לחיים הפוליטיים. אבל 'יהיה בסדר' זו לא תשובה".
אלא שלאחר פירוט ראשי הפרקים של "תכנית החוסן הלאומית", כלומר, מצע 'חוסן לישראל', טיעוני לפיד על עמימות המפלגה היריבה נראים דהויים וחלשים. רק בזכוכית מגדלת אפשר להבחין בפערים בין המפלגות. שתיהן עמוסות כוונות טובות ותכניות מרשימות, מורכבות מאוד ליישום, שהן התוצאה המתבקשת של שילוב בין שכל ישר לתום לב; שתי המפלגות מחויבות להחזיר את הממלכתיות, הערכים והיושרה לזירה ציבורית שהושחתה עמוקות; ושתיהן יושבות על אותה נקודה בדיוק במרכז (היהודי) הדמוקרטי.
לכל אורך שנותיו בפוליטיקה ובכמה השנים שקדמו להצטרפותו אליה, הנחתה את יאיר לפיד מטרה אחת ויחידה: כיבוש כס ראש הממשלה. יש לו תחושת זכאות עמוקה, הוא מאמין שהוא הישראלי היפה והנכון, הטוב והמתאים ביותר לתפקיד. עובדה – הוא הקים בהצלחה רבה מכונה פוליטית מרשימה. לכן הציפייה ממנו להתפשר על החלום ולהכיר ביתרונו של גנץ דומה לציפייה מאדם דתי להתפקר.
אם לפיד יבחר בכל זאת ב"התפקרות" כזאת ובריצה משותפת עם 'חוסן לישראל', דווקא הנכונות לוותר על שלטון היחיד עשויה להקנות לו קרדיט ציבורי רב, בדומה לזה שבו זכה יצחק הרצוג כשהקים עם ציפי לבני את 'המחנה הציוני'. מניע אחר לחבירה עשוי להיות פחדו של לפיד מפני תיוגו לשנים רבות כמי שהאגו שלו חשוב לו יותר מהמדינה.
אך התרחיש הסביר יותר, למרבה הצער, הוא שלפיד ימשיך לתלות את סירובו להתאחד עם גנץ במחויבותו לערכים ולציבור בוחריו. במקרה כזה, למרות הסימנים המעודדים מכיוון 'חוסן לישראל', נקבל כמעט בוודאות שוב את נתניהו כראש ממשלה, לפחות עד למועד ההחלטה הסופית על הגשת כתב אישום נגדו.
