איכשהו, גם בבחירות שעוסקות בשאלות פרסונליות על עתידו המשפטי של ראש הממשלה ומי נחשב ימין מספיק ומי צריך להתחבר עם מי, נושאי דת ומדינה עדיין נמצאים על סדר היום הציבורי. אך השאלה היא לא רק אם נושאים אלה רלוונטיים לבחירות, אלא מה בכלל אנו כוללים בסדר היום הזה?

אני מבקש להבחין בין שלושה עניינים עיקריים שכלולים ציבורית תחת הכותרת של "דת ומדינה": מונופול הרבנות הראשית על שירותי הדת, המאבק על אופיו של המרחב הציבורי והיחס להשתלבות החברה החרדית באוכלוסייה. הטענה שלי פשוטה: צריך להפריד את העיסוק בנושאים הקשורים לחברה החרדית מהעיסוק בשני העניינים הראשונים. הערבוב – הוא הבעיה.

תני פרנק – ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה תמונה: באדיבות המצולם

קודם כל, מהותית, עניינים כמו גיוס חרדים לצבא, לימודי ליבה, שילוב חרדים בתעסוקה ובהשכלה, הם לא עניינים שקשורים לפן היהודי של המדינה. גם במדינה שלא מגדירה את עצמה כמדינה יהודית, אלא נניח כדמוקרטית בלבד, היה ראוי ורצוי לעסוק בשאלות של שילוב קבוצת מיעוט עם תרבות מובחנת באוכלוסייה הכללית ובשאלה של חובות אזרחיות אל מול זכויות.

אך גם אסטרטגית, הערבוב הזה הוא פשוט לא נכון. הרבה יותר קשה לפתור בעיות כמו עבודות תשתית של המדינה בשבת או ביטול מונופול הכשרות של הרבנות כשהשיח מעורבב עם נושאים הכרוכים בשינוי מסוים של אורח החיים החרדי עצמו. לנסות ולשכנע חברי כנסת חרדים לאפשר נישואים אזרחיים כשבאותה נשימה מציינים את הצורך לקחת להם מתקציבי הישיבות זו בדיוק לא תפיסה של "חיה ותן לחיות", אלא הרבה יותר של "תן לי ואני אקח גם לך".

עדות לגישה ישנה זו נמצאת בפוסט שפרסם לא מזמן יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, בפייסבוק. לפיד מתאר כיצד הוא ומפלגתו הם היחידים שנאבקים עקבית על שינוי יחסי דת ומדינה. בפוסט לפיד מכניס טיעונים המתייחסים לפנים החברה החרדית, כמו לימודי ליבה – "אם הצעירים החרדים לא יקבלו כלים לשוק העבודה, איך הם יפרנסו את עצמם?" – יחד עם הצעות שקשורות להגדלת חופש הדת של הציבור החילוני כמו הצעת החוק שהם הציעו לתחבורה ציבורית מצומצמת בשבת. הדימוי העולה מהפוסט הזה ברור – לפיד מתגאה בפעילות שלו לשחרור מן הכפייה הדתית תוך שימוש בטרמינולוגיה של כפייה הפוכה.

אסייג ואומר שהפרדה בין נושאים כמו המרחב הציבורי בשבת והמונופול על שירותי הדת ותהליכים הנוגעים לאורח החיים החרדי לא נועדה להקטין את חשיבות העיסוק באלה האחרונים. להפך, אני טוען שגם היכולת להגיע לפתרונות באשר לשילוב חרדים בשוק התעסוקה ובהשכלה הגבוהה ייתרמו מהפרדה כזו. לפי הגישה החדשה, בנושאי דת ומדינה נטפל בגישה ליברלית שמעודדת תחרות ופלורליזם תוך דרישה מוצדקת לביטול המונופול הדתי של הרבנות, ואילו בנושאי החברה החרדית נעסוק מתוך ראייה כלל ישראלית שמדברת על הצורך בסולידריות בין האוכלוסיות השונות, דווקא על המשותף ולא על המפריד.

גישה זו היא לא נחלתו של לפיד בלבד. אפשר לראות לאורך כל הציר הפוליטי את הערבוב הזה בין דת ומדינה לחברה החרדית, או אם תרצו "דתיים ומדינה". הגיע הזמן לגישה חדשה ביחס לשיח הציבורי סביב דת ומדינה בישראל. גישה שרק תחזק את האפשרות להגיע להסכמות ולפשרות שיחזקו את החיבור בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית ואת זהותה של המדינה כיהודית ודמוקרטית.

תני פרנק הוא ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה, ממנסחי חוק השבת ברוח אמנת גביזון-מדן