לפני בחירות 96 הזהיר אהוד ברק מבנימין נתניהו והמשיל את הקמפיין שלו לפריחת הדובדבן ולמכות הקור שקודמות לה. עוד מכת קור ועוד מכת קור, ללא כל שינוי נראה לעין, ולפתע, ללא התראה הדובדבן פורח ונתניהו הופך לראש ממשלה.
בימים אלו אנחנו עדים אולי לתהליך הפוך. על פני השטח הכל כשורה אבל מתחתיו המעשים והאמירות של נתניהו גורמים שוב ושוב לעוד מיאוס ממנו בקרב מצביעי ימין. פעם זו השתלחות בממלאי תפקידים שהוא עצמו דחף למינויים כמו מפכ"ל המשטרה או מבקר המדינה. פעם זו פרשת שחיתות, פעם זה ניסיון לקדם חוק שמיועד לטובתו האישית בלבד, פעם זו אמירה למפלגת הבית היהודי שאסור לפרק בתקופה שכזו את הממשלה וכעבור זמן קצר הודעה מטעמו על הליכה לבחירות.
ברמה הציבורית לא תמצאו אנשי ליכוד המגנים או יוצאים נגד האמירות והמעשים של נתניהו. הימין תמיד היה טוב יותר בתמיכה במנהיג שלו מאשר השמאל. יש גם רבים שבאמת יתמכו בכל דבר שהוא יעשה, זו הגרסה הישראלית ל-"אני יכול לירות במישהו בשדרה החמישית ועדיין להיבחר" של דונלד טראמפ. עם זאת, יש יותר ויותר אנשי ליכוד וימין שלא מוכנים להמשיך לקבל את צורת המנהיגות שלו ואת הכיוון אליו הוא לוקח, יש שיאמרו מדרדר, את מדינת ישראל.
כמו עם מכות קור לדובדבן, קשה לראות את הזרמים והכוחות הפועלים מתחת לפני השטח. יכול להיות שמכות הקור לא תצטברנה לכדי מסה קריטית שתוביל לשינוי אבל הכמות והעצמה שלהן מתחילות ליצור את הרושם שמשהו עשוי להתפתח בצורה אחרת הפעם.
מכת הקור האחרונה, אולי זו שתתגלה כמכרעת, הייתה המאמץ המרוכז של נתניהו להביא לאיחוד של הבית היהודי עם עצמה יהודית ויורשיו של כהנא. אנחנו כבר רגילים לכך שנתניהו מוכן ללכת רחוק כדי לשמר את השלטון שלו, לפעמים אנחנו מושכים כתפיים מתוך הרגל ואדישות, כמו הצפרדע שהמים הולכים ומתחממים סביבה. נראה עם זאת שהפעם ייתכן שהוא הלך צעד אחד רחוק מדי, אפילו בשביל תומכים רבים שלו. אלו אנשים שמוכנים לספוג הרבה דברים, אנשים שסלחו לו בין היתר על פרשות השחיתות ואמרו לעצמם שזה אמנם לא מוסרי אבל מדובר במחיר סביר עבור ראש ממשלה חזק, מר ביטחון, מנהיג בעל שיעור קומה עולמי. כמובן שאף אחד מאלה לא באמת נכון אבל זו התדמית שהוא הצליח לייצר לעצמו בכישרון רב והיא מכשירה כמעט כל שרץ מבחינת התומכים שלו. יכול להיות שעבור התומכים האלו מפלגת עצמה יהודית היא שרץ גדול מדי. הגישה הכהניסטית, הגזענית במוצהר, מחליקה פחות טוב בגרון אפילו בשביל אנשי ימין. באותה נשימה אגב ביקש נתניהו ממצביעי הליכוד להפנות לו את הלחי השנייה ואז הוא שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד לנציג של הבית היהודי. זו רמה חדשה של נכלוליות ויריקה בפרצוף של מצביעי הליכוד, ללא קשר לשאלה אם מדובר בכלל במעשה חוקי.
ייתכן שהטעות של ביבי היא בין השאר של תזמון. גם במערכות בחירות קודמות הייתה תחושת מיאוס של אנשי ימין ממנו אבל המיאוס הזה מצא את פורקנו בתוך הגוש, למשל בדמות הצבעה למשה כחלון. הצבעה למפלגה בגוש השמאל-מרכז לא הייתה ממש אופציה ואז הופיע בני גנץ והמצב השתנה. הרתיעה מלהצביע למפלגת העבודה או יש עתיד איננה קיימת באותה מידה במקרה שלו. חלק מהעניין הן הדרגות שלו ושל יעלון ואשכנזי וחלק אחר הם אנשי הימין שמשובצים ברשימה שלו.
העיסוק בממשיכי דרכו של כהנא הסיט את תשומת הלב מחלק אחר של ההסכם. בתמורה לנכונות להתאחד עם עצמה יהודית הסכים נתניהו לתת לבית היהודי את תיקי החינוך והשיכון. המשמעות היא שקיים סיכוי טוב שבצלאל סמוטריץ' יהיה אחראי על החינוך של הילדים שלנו. אם אתם לא שותפים לתפיסת העולם שלו המחשבה הזו אמורה להעביר בכם צמרמורת. ההסכם עם עצמה יהודית והעיסוק בכהנא – הדור הבא, השכיח את העובדה שסמוטריץ' מאוד קרוב אליהם בתפיסת עולמו. הפתרון שלו לסכסוך עם הפלסטינים (או שיעזבו מרצון או שיישארו במעמד נחות או שצה"ל יידע לטפל בהם) הוא גרסה מעודנת קלות (אם אפשר להצמיד את המילה 'מעודנת' לרעיון גזעני) לפתרון של כהנא שקרא לבצע טרנספר לערבים ולהשאיר מיעוט קטן נטול זכויות בסיסיות. שניהם מגיעים מאותה ערוגה רעיונית של גזענות ועליונות העם היהודי. יכול להיות שעוד זמן לא רב נשב וניזכר בגעגוע בימיו של נפתלי בנט כשר חינוך, ימים של מתינות, סובלנות ואהבת כל אדם באשר הוא. אלא אם כן הוא ערבי כמובן.