כיצד ספורטאי או ספורטאית נכנסים להיסטוריה? התשובה לשאלה הזו אינה נמצאת רק בהישגים בענף הספורט בו התחרו, אלא בעיקר בחותם שהשאירו על ענף זה ועל הספורט והחברה בכלל. האצנית האמריקנית וילמה רודולף, שנאבקה למען שוויון לשחורים בארה"ב, היא אחת מהספורטאיות שנכנסו להיסטוריה, ומעוררת השראה עד היום. בפברואר מדי שנה מציינים בארה"ב ובקנדה את 'חודש ההיסטוריה השחורה', במהלכו מונצחים גיבורים וגיבורות יוצאי דופן שפעלו לשוויון ולביטול ההפרדה הגזעית בארה"ב. שמה וסיפורה הייחודי של רודולף עולה בחודש זה בכל פעם מחדש.

מעבר להישגיה יוצאי הדופן בריצה, רודולף הייתה גם בת אדם יוצאת דופן. את הצלחותיה הספורטיביות היא הקדישה ליצירת חברה טובה יותר, ונאבקה לביטול ההפרדה הגזעית בארה"ב. הילדה הענייה ממשפחה מרובת ילדים מטנסי הצליחה להתגבר על שיתוק ברגל שמאל בו לקתה בילדותה, לכבוש את פסגת האתלטיקה, ולשנות את החברה הגזענית בה גדלה בדרום ארה"ב.

וילמה רודולף נולדה ב- 1940 בסנט-בית לחם, טנסי, ובסמוך ללידתה עברה המשפחה לקלארקסוויל הסמוכה. היא היתה הילדה ה-20 מתוך 22 ילדים של אביה, משתי נשים שונות. רודולף נולדה מוקדם מדי, ובלידתה שקלה רק שני ק"ג. אביה עבד כשוער בכניסה לרכבת, ואמה ניקתה בתים של משפחות לבנות במקביל לגידול ילדיהם הרבים בבית עץ ללא חשמל. וילמה הקטנה גדלה בעוני נורא וחלתה רבות.

בקלרקסוויל היתה הפרדה גזעית אדוקה, ותושביה השחורים ספגו איומים באופן שיטתי והודרו מעבודות איכותיות ומהזדמנויות טובות. בשלב מסוים נאלץ מפעל הצמיגים של העיר להעסיק עובדים שחורים, אך איפשר להם לעבוד רק בעבודות הגרועות ביותר. מגיל צעיר מאוד היתה רודולף מודעת למיעוט ההזדמנויות שהיא ובני משפחתה יזכו להן בגלל צבע עורם. "הייתי אז בת ארבע או חמש כשהבנתי לראשונה שיש הרבה אנשים לבנים בעולם הזה, ושהם שייכים לעולם שאין בו שום דבר דומה עולם שאנחנו השחורים חיו בו", סיפרה. מאחר שהיה מסוכן לדבר ולמחות הפצירו בה הוריה שתסתום את פיה, אפילו כשראתה את העוולות הקשים ביותר סביבה.

בגיל שש היא חלתה במחלת הפוליו הקטלנית, שפגעה בצורה קשה ברגלה השמאלית וגרמה לה לשיתוק חלקי."הייתי בת שש כאשר הבנתי שמשהו לא בסדר איתי", סיפרה, "הייתה לי רגל שמאל עקומה, שהייתה מסובבת פנימה". רופא המשפחה שטיפל בא אמר שהיא לעולם לא תוכל לרוץ שוב, אך אמה אמרה לה שהיא מאמינה שתוכל לרוץ בהמשך חייה. למרות האבחנה הרפואית המובהקת, רודולף הקטנה נאחזה בשבב התקווה שהעניקה לה אימה, והאמינה שיום אחד היא תוכל לרוץ שוב בחופשיות.

בהיעדר טיפול רפואי זמין לתושבים האפרו-אמריקאים של קלרקסוויל, הוריה של רודולף לקחו אותה לטיפול בנאשוויל שבטנסי, כ-80 ק"מ ממקום מגוריהם. הרופא שטיפל בה הציב על רגלה השמאלית מנגנון מברזל שכיסה אותה לחלוטין, ועזר לה לנוע ממקום למקום עם צליעה קשה.

את הקריירה המקצועית שלה ואת מי שהיא הפכה להיות, רודולף חייבת לעקשנות הבלתי מתפשרת של אמה, בלאנש, שסירבה לקבל את הנכות של בתה כעובדה מוגמרת. בלאנש עשתה כל מה שביכולתה כדי לעזור לווילמה הקטנה לחזור וללכת שוב. במשך שנתיים יצאו שתיהן למסע שבועי באוטובוסים וחצו את טנסי כדי שווילמה תקבל טיפול רפואי, ובבית שבקלארקסוויל היו אחיה של ווילמה מעסים מדי יום את רגלה החלשה, כדי להצליח לחזק אותה שוב מחדש.

הטיפול יוצא דופן הצליח. שש שנים לאחר שחלתה רודולף בפוליו, היא חזרה ללכת ולרוץ כילדה רגילה בגילה. אבל רודולף לא רק קיבלה את רגלה בחזרה, אלא הצליחה, בתהליך יוצא דופן, לעשות באמצעותה את הבלתי יאומן, ולשבור שיאי עולם בריצה.

בגיל 11 הציבו אחיה הגדולים של וילמה סל בחצר המשפחתית, והחלו לשחק ביניהם כדורסל. אחותה הגדולה יולנדה הצטרפה לקבוצת הכדורסל של תיכון ברט בקלארקסוויל, שיועד לשחורים בלבד. רודולף הצטרפה לאחותה בנבחרת, ובעקבות יכולותיה האתלטיות וגובהה המצוין – 1.80 מטר – היא הפכה במהרה לשחקנית המצטיינת של בית הספר. באחד המשחקים היא שברה את שיא הנקודות של מדינת טנסי כולה, כשקלעה 49 נקודות.

בגיל 14 ראה אותה מאמן האתלטיקה אד טמפל, שהתרשם הפוטנציאל האדיר של הילדה הגבוהה. הוא שכנעה אותה להצטרף לתוכנית הריצה שאותה ניהל באוניברסיטת טנסי סטייט המיועדת לשחורים בלבד. למרות היותה תלמידת תיכון, רודולף התאמנה והתחרתה במדי הקבוצה של האוניברסיטה והפכה לאחת הרצות הטובות בארה"ב למרחקים קצרים.

לאור הצטיינותה וזכייתה במספר תחרויות ארציות, נבחרה רודולף בגיל 16 בלבד לייצג את ארה"ב במשחקים האולימפיים במלבורן 56. רודולף הייתה אחת מחמשת המתחרים מקבוצת מכללת טנסי סטייט. במהלך המשחקים היא זכתה במדליה האולימפית הראשונה שלה עם נבחרת הרצות ב-100 מטר של ארה"ב, שסיימו במקום השלישי אחרי נבחרות אוסטרליה ובריטניה.

הטעימה הראשונה שלה מהאירוע הספורטיבי הגדול בעולם, השאירה לה טעם של עוד. לאחר שחזרה לארה"ב היא הלכה לבית הספר בו היא למדה, הציגה לכולם את המדליה והבטיחה שבאולימפיאדה הבאה היא תחזור עם מדליית הזהב. למרות זאת כילדה שגדלה בעוני ובמשפחה מרובות ילדים, בגיל 17 בלבד נכנסה להריון וילדה את בתה הבכורה.

לאחר שהתאוששה מהלידה, רודולף לא שכחה את חלומה הגדול, לזכות במדליית הזהב במשחקים האולימפיים. כאם צעירה, היא זכתה במשך שנתיים ברציפות באליפות המכללות של ארה"ב וסיימה במקום השני במשחקים הפאן אמריקאים שנערכו בשיקגו ב-1959.

המשחקים האולימפיים ברומא היו המשחקים הראשונים ששודרו בשידור ישיר בטלוויזיה ברחבי העולם. רודולף זכתה מול עיניהם של מיליוני צופים ב-3 מדליות זהב. היא ניצחה בריצות ה-100 מטר, 200 מטר ו100×4 מטר. בעקבות הישגיה היוצאי דופן רודולף הפכה לכוכבת הכי גדולה של אולימפיאדת רומא 60, היא הפכה ל"טורנדו, האישה המהירה בעולם." וזכתה לכינוי ע"י התקשורת הצרפתית "הפנינה השחורה". ספורטס אילוסטרייטד דיווחה כי המשטרה  נאלצה לשמור על מעריציה בקלן. ואילו בברלין, האוהדים גנבו את נעליה ואחר כך הקיפו את האוטובוס שלה והיכו בו באגרופים עד שנופפה להם לשלום.

רודולף קיבלה תשומת לב רבה מן העיתונות והציבור, אבל היא לא שכחה את חבריה לקבוצה. היא אמרה כי האירוע החביב עליה היה ריצת השליחים, כי היא יכולה לחלוק את הניצחון עם חברותיה לקבוצה מרתה הדסון, לוסינדה וויליאמס וברברה ג 'ונס. כל ארבעת הנשים היו חברותיה לקבוצה מאוניברסיטת טנסי סטייט.

כאשר חזרה רנדולף לארה"ב היא התקבלה באהבה אדירה והפכה במהרה לגיבורה אמריקאית, היא זכתה לכבוד אדיר והופיעה בשלל תכניות טלוויזיה. במקביל היא קבלה במשך שנתיים רצופות את תואר ספורטאית השנה בעולם בטעם איגוד העיתונאים.  באותם השנים לא התקיימה עוד אליפות העולם ורודולף שזכתה בכל מה שיכלה לחלום עליו.

היא החליטה שהיא מעדיפה לסיים את הקריירה המקצוענית שלה בשיא ולא לנסות לשחזר את הישגיה באולימפיאדה הבא שנערכה בטוקיו ב-1964. רודולף פרשה בגיל 22 בלבד, כאשר היא מחזיקה בפועל בשלושה שיאי עולם ב-100 מטר, 200 מטר ו100×4 מטר.  את החלטתה הסבירה "אם אני אזכה בשתי מדליות בלבד, אני ארגיש שחסר לי משהו. אני אשאר עם התהילה שכבר זכיתי לה ואפרוש כמו ג'יסי אוונס עשה ב-1936."

למרות שהעולם איבד את אחת האתלטיות הגדולות בכל הזמנים, שלא הגיע לשנים הגדולות שלה מבחינה פיזית, לאור פרישתה בגיל 22 בלבד. הציבור האפרו אמריקאי זכה בכוכבת תקשורתית שנלחמת ביחד עם ארגוני הזכויות למען ביטול ההפרדה הבין גזעית בארה"ב.

הפיכתה לספורטאית המוכרת והאהובה בעולם נתנו לה את הכוח לעשות שינוי משמעותי בסביבה הקרובה והרחוקה שלה ורודולף ידעה שהיא חייבת להשתמש בהזדמנות שקיבלה כדי לחולל שינוי מעשי במציאות הקשה בדרום ארה"ב בשנות ה-60. כבר אם חזרתה מהאולימפיאדה רודולף פגשה מקרוב את השכמת הבוקר של הגזענות בטנסי. למרות היותה כוכבת עולמית החליטו בעיר מגוריה  קלרקסוויל מצעד ניצחון עם הפרדה בין שחורים שחורים ללבנים. רודולף השתמשה לראשונה בחייה בכוחה החברתי ודרשה לבטל לראשונה בתולדות העיירה את ההפרדה הבין גזעית ולקיים אירוע משותף. בעיר כמובן התקפלו למול דרישותיה וערכו קבלת פנים חמה ומשותפת.

מספר שנים מאוחר יותר היא סיפרה על התהליך הנפשי שעברה בהבנה את הייעוד שלה בחיים. "כאשר עברתי את התהליך בלהפוך לבן אדם מפורסם, ניסיתי לשאול את אלוהים. למה אני פה? מה הייתה המטרה שלי? אין ספק שזה לא רק בשביל לזכות בשלוש מדליות זהב. צריך להיות הרבה יותר מזה בחיים האלו."

במאי 1963, השתתפה רודולף במחאה על זכויות האזרח בעיר הולדתה של קלרקסוויל, בניסיון להפסיד את האיסור של אפרו אמריקאים לסעוד באחת המסעדות בעיר. בעקבות השתתפותה וההד התקשורתי שגרמה, בתוך זמן קצר הכריז ראש העיר כי כל המתקנים הציבוריים בעיר, כולל המסעדות שלה יהיו פתוחים לכל בני העיר ללא הפרדה בגלל צבע עורם.

המשמעות שאימצה לעצמה בהמשך חייה הקצרים היתה להמשיך להשפיע על הדור הצעיר לרדוף אחרי החלומות שלהם על מסלול הריצה ולהאבק למען צדק חברתי מחוצה לו. על כך היא אמרה "ניצחון זה דבר גדול, אך אם את רוצה באמת לעשות משהו בחיים שלך, הסוד הוא ללמוד איך להפסיד. אף אחד לא נשאר בלתי מנוצח לתמיד. אם את יכולה לאסוף את עצמך לאחר תבוסה קשה וללכת לנצח שוב, אז את תהפכי מתישהו לאלופה."

וילמה רודולף הפכה למורה ולמאמנת ריצה בבית הספר העירוני. היא הייתה אחת הספורטאיות הבולטות שדברו והפגינו כנגד מדיניות ההפרדה הבין גזעית בדרום ארה"ב הסוערת בשנות ה-60. בשנת 81 יסדה את קרן וילמה רודולף שתמכה בילדים קשיי יום להגיע להישגים ספורטיבים בתחום האתלטיקה. בשנת 94 נפטרה ממחלת הסרטן, בגיל 54 בלבד.

וילמה רודולף עברה מסלול חיים בלתי יאמן, היא התגברה על שיתוק באחד מרגליה,פרצה לחיים ספורטיביים למרות העוני הקשה בו היא גדלה, שברה שיאים על מסלול הריצה ולא פחדה להיאבק למען להפיכת החברה האמריקאית לטובה יותר. רודולף הייתה דמות מעוררת השראה לרבות מהאצניות האמריקאיות שהגיעו אחריה וחלמו להיות מהירות כמו טורנדו ונוצצות כמו הפנינה השחורה. "לעולם אל תמעיטו בערכם של חלומות והשפעתם על הרוח האנושית", אמרה, "אנחנו כולנו שווים באומה הגדולה הזאת – הפוטנציאל לגדלות חי בכל אחד מאיתנו."