עולמנו מורכב. ככה זה.

כל מי שאהב פעם יודע, זה מורכב. זה אף פעם לא פשוט. ובין היתר המורכבות נסמכת גם על חוסר ידע.
אפילו בתור ישראלי שנולד, גדל וחי כאן, לא ידעתי עד השנה האחרונה שהאתר השלישי בחשיבותו בעולם הנוצרי כולו נקרא… קאסר אל יהוד, ארמון היהודים.
ככה זה, מורכב.

אל ארמון היהודים, אשר הוא אתר טבילה בירדן, מזרחית ליריחו ודרומית לגשר אלנבי, מגיעים כל השנה אלפים רבים של צליינים, מן הכנסייה הרומנית, האתיופית, היוונית אורתודוכסית ועוד, לטבול בירדן במקום בו יוחנן המטביל הטביל את ישו. בביקורי באתר הקדוש בשנה האחרונה, בעת חגיגות האפיפניה, חג ההתגלות המסמל את ירידת רוח הקודש בצורת יונה ביום טבילת ישו בידי יוחנן המטביל, והכרזת קול משמיים כי הוא בנו של אלוהים, נפלאה מבינתי ההבנה מדוע מדינת ישראל טרם השכילה להבין, איכשהו, שלו היו מכשירים את האתר באופן משמעותי יותר, ומפנים מוקשים מן האיזור, היו יכולים להגיע מאות אלפי צליינים ולא רק אלפים בודדים אל האתר החשוב כל כך לעולם הנוצרי. החזר ההשקעה היה מובטח כבר בחודש הראשון…חשבתי לעצמי, אבל מילא, זו מדינתנו ואתר הטבילה החשוב מאפשר ירידה של צליינים בודדים בלבד אל הנהר בכל פעם.

ועדיין, אתר טבילה קיים גם בצד הירדני ואפילו שני מלונות נבנו שם לטובת הצליינים הפוטנציאליים, ובכל זאת האלפים באים אל הצד הישראלי והאתר הירדני כמעט שומם. קל להשתלח במדינה שלנו, ולעיתים גם בצדק, אבל כשצריך לבחור להיכן לבוא, חשבתי לעצמי, מסתבר שהבחירה הטבעית יותר היא בישראל. מורכב, הוא שאמרנו.

והצליינים, אחרי שטסו אלפי קילומטרים והגיעו אל המקום הקדוש להם כל כך, נתקלים שם בשוטרים שמדינת ישראל שלחה לשמור עליהם. והם צועקים עליהם, ומזרזים אותם לסיים כבר את הטבילה ולהתפנות, כדי שעוד צליינים יוכלו להיכנס. זה השיווק שאנחנו רוצים לעצמנו כנראה, של אב הכנסייה מכונס בעצמו, מצטלב, מתאחד עם אלוהיו ועם נשמתו, ומעליו עומד שוטר ישראלי וצועק עליו "פאדרה, אאוט, אאוט, איף יו דונט גו אאוט איי טייק יו ויט מיי האנדס אנד ט'רו יואו אאוט!".
היה קשה לראות ולשמוע את המחזה.

כאשר פאדרה, אגב, סיים את תפילתו, הוא קם והדבר הראשון שעשה היה ללחוץ יד לשוטר שאיים לזרוק אותו פיזית מן האתר. הוא התפנה, אבל אחרי שהשוטר הלך, הוא חזר.

אלא שכפי שכבר אמרתי, מורכבות שואבת בין היתר מחוסר ידע. מסתבר שמדינת ישראל כן נתנה דעתה לסוגיית ההטבלה ו, כמובן, הפוטנציאל התיירותי הגלום בה, ובדיוק לשם כך הוקם אתר הירדנית, בסמוך לסכר דגניה, כאתר הטבלה חלופי לקאסר אל יהוד, עוד בתקופת היות איזור קאסר אל יהוד איזור ספר בין ישראל וירדן האויבות בימים שאחרי מלחמת ששת הימים. וכך, למדתי לבושתי באיחור גדול, דווקא יש אתר הטבלה ישראלי מסודר, מאורגן, מרווח, מטופח ומוכוון תיירות צליינית, באיזור נוח לגישה ופתוח לכל אדם, ללא צורך במעבר במחסומי ביטחון ובדרכי עפר כן או לא ממוקשות. ועדיין, מיליוני התיירים עדיין לא באים… חשבתי לעצמי בעת ביקורי שם, כנראה שלא התשתיות הרעועות בקאסר אל יהוד הן המפריעות לעולם הנוצרי הגדול. כאמור, עולם מורכב.

ואם כבר הכרתי את הירדנית, הממוקמת בנקודת נוף יפהפייה, ירוקה ומזכירה יותר את גן העדן מאשר אתר דתי, אז נזכרתי שוב ביונים בסיפור הנוצרי. אמנם היו אלו שחפים בדרך כלל, שראיתי בכמות גדולה באתר הירדנית, בזמן ששתי קבוצות של צליינים אמריקאים שרו "הללויה" וזמירות תפילה אחרות מחוץ למים (כמו שאמר הרועה שלהם- תיכנסו למים רק לשם ההטבלה עצמה, כדי שלא תהיו במים הקפואים יותר מכפי הנדרש), אבל חשבתי לעצמי שאולי רוח הקודש התגלתה פעם, בימים ההם, בדמות יונה, ואולי בימינו אלוהים המיר את עצמו לשחף, יפה, צחור, נקי ומלכותי יותר. השחפים ריחפו מעל ראשי ויכולתי להרגיש משהו מן הקדושה הזו, הגם שאינני נוצרי, ובכלל חילוני בכל רמ"ח איבריי.

הורדתי נעלי, הפשלתי מכנסיי, ונכנסתי בעצמי אל המים הקפואים. אני תמיד מסתתר, במידה כזו או אחרת, מאחורי המצלמה, הפעם נכנסתי אל המים לחוש בבשר החי איך זה מרגיש.

שני הביקורים באתרי הטבילה הנוצרית בירדן היו משמעותיים ביותר עבורי, מרגשים, גם אם החיים השתנו בין שני הביקורים, וכמו שהנהר הוסיף לזרום גם אני לא אותו אדם. אבל היסוד, חשבתי לעצמי, היסוד קיים ושום דבר לא השתנה.

ועם המחשבה הזו, והרגשות העזים בלב, המשכתי לדרכי.